אדם רגיש מאוד
אנשים רבים טועים בפירוש המושג "אדם רגיש מאוד".
לתומם, הם חושבים שאדם רגיש מאוד אמור להיות שבר כלי... בבואה חלושה של דמות אנושית.
למען האמת... ההפך הוא הנכון... לפחות בחלק מהמקרים.
כן... יש גם אנשים רגישים שבחרו בנתיב הזה... התכנסו בתוך עצמם, הפכו להיות דמות כמעט בלתי נראית... שהולכת בצד החיים, בצללים... לא מושכת תשומת לב, וגם לא רוצה אותה... מוקפת חומת הגנה.
אך, למען האמת, לא כולנו כאלה.
חלקנו סירבנו... סירבנו להיעלם... סירבנו להיבלע בצללים.
ועדיין... איכשהו היינו צריכים להתקיים. לשרוד. בעולם, שלמען האמת במשך שנים מאוד ארוכות היה בלתי נסבל. מלא צער וכאב.
כן... אני יודעת שאני נשמעת דרמטית. הרי יהיה מי שיסתכל מהצד ויגיד "על מה את מדברת? לא גדלת בבית הרוס, אף אחד לא התעלל בך... מה את נסחפת".
ועדיין, במשך שנים רבות, כשרציתי להסביר איך חוויתי את החיים בתור ילדה... נערה... אישה צעירה... נהגתי לאמר שגדלתי בשדה קרב.
חד משמעית !!!
ככה הרגשתי...
רק למראה צמד המילים האלו... "שדה קרב"... אפילו עכשיו, מתכווץ לי הלב... כל כך צרובה החווייה בתוכי.
כך חווה את העולם אדם רגיש מאוד... שדה קרב.
שדה קרב שבו מתהלכים בזהירות, בעירנות... דרוכים לכל צליל, מבט, מגע...
הפרדוקס הוא שאדם רגיש מלכתחילה סופג כמות גירויים כפולה ומכופלת מאדם "רגיל"... כן, אין פה שום ניסיון לקבוע מה טוב יותר או פחות... זו פשוט עובדה... ככה הרצפטורים שלנו בנויים... זה חלק ממה שהופך אותנו לכל כך רגישים. תוסיפו לזה את הפגיעות, הפחד, הבדידות... ותקבלו מתכון בטוח לתחושת שדה קרב.
ואז... כדי לשרוד, יש לנו שני נתיבים...
האחד... להיעלם. להתכנס בתוך עצמנו, לצמצם את הקשר שלנו עם העולם למינימום הנדרש, ולחיות בצל החיים, לידם... לא בתוכם.
והנתיב השני?
לקבל החלטה... לא מודעת... שבדרך כלל מתקבלת בגיל צעיר, והיא כמעט בלתי נשלטת. וההחלטה אומרת... ברומא התנהגי כרומאית... נולדת לשדה קרב? אין לך ברירה... תעשי מה שעושים בשדה קרב... תילחמי או תמותי.
שוב הדרמה... כן... בטוחה שיהיו אנשים שיגידו "איזו הגזמה".
ואני אשאל... נראה לכם שילדה ביישנית בת חמש באמת רוצה להילחם במישהו?
הצחקתם אותי... ליתר דיוק, הצחקתם אותה...
ולא... זה לא צחוק משועשע... יותר בכיוון של צחוק ציני... מריר... של אישה זקנה שבעת קרבות ומלחמות שאומרת "אתם חושבים שבחרתי את זה? אתם חושבים שהיתה לי ברירה? הם היו אוכלים אותי פה חיה אם לא הייתי שחקנית כל כך טובה..."
כן... על שולחן הפוקר של החיים... היא היתה חייבת ללבוש את מסיכת הפוקר פייס שלה, ולהפוך לשחקנית הכי טובה על השולחן... תרתי משמע !!!
ואז אנחנו יכולים להצטייר כלפי חוץ כאנשים קשוחים, כועסים, תוקפניים... התנהגויות שסיגלנו פעם... מזמן... כשהיינו כל כך מאויימים. כשהיינו כל כך חשופים, כואבים, עמוסי פצעים וצלקות, והחלטנו שלא עוד !!! אם אין ברירה... נעמיד פנים... נלמד ללבוש פרצוף קשוח, זועף... נסגל טון דיבור מאיים...
מה אני אגיד לכם... לפחות בהתחלה, זה עובד... עובד נפלא. עובד כל כך טוב שזה כמעט והופך לטבע שני.
כמעט... אבל לא באמת.
תמיד נשארת בתוכנו הלהבה... הרכות הפנימית... הרגישות הטהורה הזו... שכל מה שהיא רוצה זה לנוח... בתוך עצמה. במקום הפנימי שזוכר את הבית. זוכר מאיפה הוא בא. זוכר עולם של טוב וחסד. עולם של רכות. מים זכים... טהורים.
ושם מתחיל הריפוי.
שם מתחילה הדרך... השיבה הביתה.
ההתקלפות.
מכל המסיכות, הכאבים... כמו גלדי פצעים שנושרים.
לאט לאט השמש יוצאת מבין העננים.
מפשירה את העצמות.
מלטפת את הפצעים.
מחזירה את הנשמה הפצועה לחיים.
זה עניין של בחירה... החלטה שמתקבלת בתוכנו... עמוק בפנים, הרבה לפני שאנחנו מודעים לכך שהחלטנו... שבחרנו... שם מתחיל המסע.
אנחנו נעשים מודעים לבחירה... רק כשהמסע מסתיים...
כשהאור נדלק... ואנחנו מגלים ששבנו הביתה.
פתאום, כשהכל מואר, אנחנו יכולים להסתכל אחורה... ולראות... נקודה בזמן... שבה התקבלה החלטה בתוכנו... עמוק בפנים... במעמקים...
ברגע צלול של קדושה לקחנו נשימה עמוקה... והחלטנו להיות אמיצים... לאהוב את עצמנו... לבחור בחיים.
אני צוללת...
ושם...בתוך העומקים...
מחליטה...להיוולד... מחדש.
להיות... לחיות.
לאהוב... להיות נאהבת.
לרקוד... כן... פשוט לרקוד... לרקוד את החיים... החיים שלי.
לתומם, הם חושבים שאדם רגיש מאוד אמור להיות שבר כלי... בבואה חלושה של דמות אנושית.
למען האמת... ההפך הוא הנכון... לפחות בחלק מהמקרים.
כן... יש גם אנשים רגישים שבחרו בנתיב הזה... התכנסו בתוך עצמם, הפכו להיות דמות כמעט בלתי נראית... שהולכת בצד החיים, בצללים... לא מושכת תשומת לב, וגם לא רוצה אותה... מוקפת חומת הגנה.
אך, למען האמת, לא כולנו כאלה.
חלקנו סירבנו... סירבנו להיעלם... סירבנו להיבלע בצללים.
ועדיין... איכשהו היינו צריכים להתקיים. לשרוד. בעולם, שלמען האמת במשך שנים מאוד ארוכות היה בלתי נסבל. מלא צער וכאב.
כן... אני יודעת שאני נשמעת דרמטית. הרי יהיה מי שיסתכל מהצד ויגיד "על מה את מדברת? לא גדלת בבית הרוס, אף אחד לא התעלל בך... מה את נסחפת".
ועדיין, במשך שנים רבות, כשרציתי להסביר איך חוויתי את החיים בתור ילדה... נערה... אישה צעירה... נהגתי לאמר שגדלתי בשדה קרב.
חד משמעית !!!
ככה הרגשתי...
רק למראה צמד המילים האלו... "שדה קרב"... אפילו עכשיו, מתכווץ לי הלב... כל כך צרובה החווייה בתוכי.
כך חווה את העולם אדם רגיש מאוד... שדה קרב.
שדה קרב שבו מתהלכים בזהירות, בעירנות... דרוכים לכל צליל, מבט, מגע...
הפרדוקס הוא שאדם רגיש מלכתחילה סופג כמות גירויים כפולה ומכופלת מאדם "רגיל"... כן, אין פה שום ניסיון לקבוע מה טוב יותר או פחות... זו פשוט עובדה... ככה הרצפטורים שלנו בנויים... זה חלק ממה שהופך אותנו לכל כך רגישים. תוסיפו לזה את הפגיעות, הפחד, הבדידות... ותקבלו מתכון בטוח לתחושת שדה קרב.
ואז... כדי לשרוד, יש לנו שני נתיבים...
האחד... להיעלם. להתכנס בתוך עצמנו, לצמצם את הקשר שלנו עם העולם למינימום הנדרש, ולחיות בצל החיים, לידם... לא בתוכם.
והנתיב השני?
לקבל החלטה... לא מודעת... שבדרך כלל מתקבלת בגיל צעיר, והיא כמעט בלתי נשלטת. וההחלטה אומרת... ברומא התנהגי כרומאית... נולדת לשדה קרב? אין לך ברירה... תעשי מה שעושים בשדה קרב... תילחמי או תמותי.
שוב הדרמה... כן... בטוחה שיהיו אנשים שיגידו "איזו הגזמה".
ואני אשאל... נראה לכם שילדה ביישנית בת חמש באמת רוצה להילחם במישהו?
הצחקתם אותי... ליתר דיוק, הצחקתם אותה...
ולא... זה לא צחוק משועשע... יותר בכיוון של צחוק ציני... מריר... של אישה זקנה שבעת קרבות ומלחמות שאומרת "אתם חושבים שבחרתי את זה? אתם חושבים שהיתה לי ברירה? הם היו אוכלים אותי פה חיה אם לא הייתי שחקנית כל כך טובה..."
כן... על שולחן הפוקר של החיים... היא היתה חייבת ללבוש את מסיכת הפוקר פייס שלה, ולהפוך לשחקנית הכי טובה על השולחן... תרתי משמע !!!
ואז אנחנו יכולים להצטייר כלפי חוץ כאנשים קשוחים, כועסים, תוקפניים... התנהגויות שסיגלנו פעם... מזמן... כשהיינו כל כך מאויימים. כשהיינו כל כך חשופים, כואבים, עמוסי פצעים וצלקות, והחלטנו שלא עוד !!! אם אין ברירה... נעמיד פנים... נלמד ללבוש פרצוף קשוח, זועף... נסגל טון דיבור מאיים...
מה אני אגיד לכם... לפחות בהתחלה, זה עובד... עובד נפלא. עובד כל כך טוב שזה כמעט והופך לטבע שני.
כמעט... אבל לא באמת.
תמיד נשארת בתוכנו הלהבה... הרכות הפנימית... הרגישות הטהורה הזו... שכל מה שהיא רוצה זה לנוח... בתוך עצמה. במקום הפנימי שזוכר את הבית. זוכר מאיפה הוא בא. זוכר עולם של טוב וחסד. עולם של רכות. מים זכים... טהורים.
ושם מתחיל הריפוי.
שם מתחילה הדרך... השיבה הביתה.
ההתקלפות.
מכל המסיכות, הכאבים... כמו גלדי פצעים שנושרים.
לאט לאט השמש יוצאת מבין העננים.
מפשירה את העצמות.
מלטפת את הפצעים.
מחזירה את הנשמה הפצועה לחיים.
זה עניין של בחירה... החלטה שמתקבלת בתוכנו... עמוק בפנים, הרבה לפני שאנחנו מודעים לכך שהחלטנו... שבחרנו... שם מתחיל המסע.
אנחנו נעשים מודעים לבחירה... רק כשהמסע מסתיים...
כשהאור נדלק... ואנחנו מגלים ששבנו הביתה.
פתאום, כשהכל מואר, אנחנו יכולים להסתכל אחורה... ולראות... נקודה בזמן... שבה התקבלה החלטה בתוכנו... עמוק בפנים... במעמקים...
ברגע צלול של קדושה לקחנו נשימה עמוקה... והחלטנו להיות אמיצים... לאהוב את עצמנו... לבחור בחיים.
אני צוללת...
ושם...בתוך העומקים...
מחליטה...להיוולד... מחדש.
להיות... לחיות.
לאהוב... להיות נאהבת.
לרקוד... כן... פשוט לרקוד... לרקוד את החיים... החיים שלי.