עד החתונה זה יעבור...
זוכרים את המשפט הזה?
כמה פעמים שמעתם אותו בתור ילדים?
נפלתם, נפצעתם, בכיתם...
אף אחד לא התרגש במיוחד, אף אחד לא עשה מזה עניין, לכולם היה ברור שתוך כמה ימים הפצע יגליד, יתרפא וייעלם... ואף אחד בכלל לא יזכור במה מדובר.
למה?
כי כשמדובר בפצעים פיזיים... בגוף, כולנו מאוד סומכים על הגוף שלנו... סומכים על יכולת הריפוי שלו, יודעים שהוא יודע לעשות את מה שהוא צריך לעשות כדי לרפא את עצמו...
וגם אם הפצע כואב, זה אולי לא נעים לנו, אבל גם אז אנחנו לא מתרגשים יותר מדי... יודעים שגם זה יעבור...
אז למה, לכל הרוחות (וסליחה על השפה...), כשיש לנו פצע רגשי אנחנו מרגישים אבודים...?
למה כשהפצע רגשי, אנחנו כבר לא סומכים על הגוף שלנו, לא סומכים על זה שהוא יודע איך לרפא את עצמו?
מספרים לו שאם הוא מרגיש כאב אז משהו בכל התמונה הזו לא בסדר...
משהו בגוף "התקלקל", וצריך "לתקן" אותו?
מתי איבדנו את האמונה ביכולת הריפוי הרגשי של הגוף שלנו...?
הגוף הכל כך חכם הזה, שאנחנו, בתור חברה משקיעים מליונים, אם לא מליארדים, כדי לחקור אותו?
למה אנחנו מתייחסים אליו כמו אל מכונה...?
חושבים שהוא יודע לרפא את עצמו רק אם הפגיעה היא פיזית... ובכל מה שקשור לפגיעות רגשיות, הוא לא ממש יודע מה הוא עושה, ואנחנו, צריכים לבוא ולעזור לו, לסלק את מה שלא בסדר בו... כמו כעס, כאב, תסכול, ייאוש...
אז ברור... אף אחד לא נהנה לחוות את התחושות האלו... וזו גם לא המטרה...
"הבעיה" בכל העניין (עד כמה שאני פחות מתחברת למילה הזאת... "בעיה"...), היא בנקודת המוצא...
הכאב לא יישאר לנצח... הגוף שלנו יודע לרפא אותו בדיוק כמו את השאר הפצעים...
אבל... וזה אבל חשוב מאוד, הפתרון הוא לא הזמן...
לא !!!
סליחה שאני מנפצת פה מיתוס...
הזמן לא מרפא את הפצעים !!!
הוא אולי מקהה במידה מסוימת את תחושת הכאב... אבל זה לא כי הפצע נרפא, אלא כי הוא מתכסה בכל מיני קליפות...
אבל עמוק בפנים הפצע עדיין מדמם...
ומה שקורה זה שעם הזמן, אנחנו מרגישים שסתם לא טוב לנו, ואנחנו כבר לא זוכרים בדיוק למה...
אז מה הפתרון?
הפתרון הוא לא "לסלק" שום דבר, אלא פשוט לתת לו להיות, לסמוך על הגוף שלנו, ולהאמין... להאמין שהוא יודע מה הוא עושה.
ולא... אני לא מתכוונת לפשוט לשבת, ולחכות שזה יעבור, כי כמו שאמרתי מקודם, הזמן לא מרפא את הפצעים... לפחות עם אלו שלי זה לא ממש עבד :)
אז לא... לא לחכות... אלא ליצור קשר... עם עצמנו, עם הפצעים שלנו, עם הרגשות שהם מציפים בתוכנו, להיות איתם בנוכחות...
איך עושים את זה?
אני מצאתי את ההתמקדות...
ואם גם אתם רוצים... אז בואו...
כמה פעמים שמעתם אותו בתור ילדים?
נפלתם, נפצעתם, בכיתם...
אף אחד לא התרגש במיוחד, אף אחד לא עשה מזה עניין, לכולם היה ברור שתוך כמה ימים הפצע יגליד, יתרפא וייעלם... ואף אחד בכלל לא יזכור במה מדובר.
למה?
כי כשמדובר בפצעים פיזיים... בגוף, כולנו מאוד סומכים על הגוף שלנו... סומכים על יכולת הריפוי שלו, יודעים שהוא יודע לעשות את מה שהוא צריך לעשות כדי לרפא את עצמו...
וגם אם הפצע כואב, זה אולי לא נעים לנו, אבל גם אז אנחנו לא מתרגשים יותר מדי... יודעים שגם זה יעבור...
אז למה, לכל הרוחות (וסליחה על השפה...), כשיש לנו פצע רגשי אנחנו מרגישים אבודים...?
למה כשהפצע רגשי, אנחנו כבר לא סומכים על הגוף שלנו, לא סומכים על זה שהוא יודע איך לרפא את עצמו?
מספרים לו שאם הוא מרגיש כאב אז משהו בכל התמונה הזו לא בסדר...
משהו בגוף "התקלקל", וצריך "לתקן" אותו?
מתי איבדנו את האמונה ביכולת הריפוי הרגשי של הגוף שלנו...?
הגוף הכל כך חכם הזה, שאנחנו, בתור חברה משקיעים מליונים, אם לא מליארדים, כדי לחקור אותו?
למה אנחנו מתייחסים אליו כמו אל מכונה...?
חושבים שהוא יודע לרפא את עצמו רק אם הפגיעה היא פיזית... ובכל מה שקשור לפגיעות רגשיות, הוא לא ממש יודע מה הוא עושה, ואנחנו, צריכים לבוא ולעזור לו, לסלק את מה שלא בסדר בו... כמו כעס, כאב, תסכול, ייאוש...
אז ברור... אף אחד לא נהנה לחוות את התחושות האלו... וזו גם לא המטרה...
"הבעיה" בכל העניין (עד כמה שאני פחות מתחברת למילה הזאת... "בעיה"...), היא בנקודת המוצא...
הכאב לא יישאר לנצח... הגוף שלנו יודע לרפא אותו בדיוק כמו את השאר הפצעים...
אבל... וזה אבל חשוב מאוד, הפתרון הוא לא הזמן...
לא !!!
סליחה שאני מנפצת פה מיתוס...
הזמן לא מרפא את הפצעים !!!
הוא אולי מקהה במידה מסוימת את תחושת הכאב... אבל זה לא כי הפצע נרפא, אלא כי הוא מתכסה בכל מיני קליפות...
אבל עמוק בפנים הפצע עדיין מדמם...
ומה שקורה זה שעם הזמן, אנחנו מרגישים שסתם לא טוב לנו, ואנחנו כבר לא זוכרים בדיוק למה...
אז מה הפתרון?
הפתרון הוא לא "לסלק" שום דבר, אלא פשוט לתת לו להיות, לסמוך על הגוף שלנו, ולהאמין... להאמין שהוא יודע מה הוא עושה.
ולא... אני לא מתכוונת לפשוט לשבת, ולחכות שזה יעבור, כי כמו שאמרתי מקודם, הזמן לא מרפא את הפצעים... לפחות עם אלו שלי זה לא ממש עבד :)
אז לא... לא לחכות... אלא ליצור קשר... עם עצמנו, עם הפצעים שלנו, עם הרגשות שהם מציפים בתוכנו, להיות איתם בנוכחות...
איך עושים את זה?
אני מצאתי את ההתמקדות...
ואם גם אתם רוצים... אז בואו...