היי שקטה, עכשיו הכל בסדר...
"היי שקטה, עכשיו הכל בסדר
אפילו המחנק עומד להשתחרר
זה לא הגיהינום ובטח לא גן עדן
זה העולם שיש ואין עולם אחר"
כמה טוב שיש שירים בעולם...
נכנסתי היום לאוטו, אחרי פגישה מאתגרת, לא פשוטה, הנעתי את האוטו ובאותה שנייה התחיל להתנגן השיר הזה.
משהו בתוכי התעורר, ידעתי שהשיר הזה התחיל בדיוק ברגע שבו נכנסתי לאוטו, במיוחד בשבילי.
כל כך הייתי זקוקה למילים האלו ממש באותו הרגע, הרגשתי אותן עוטפות לי את הלב, מלטפות, מחבקות, פשוט נמצאות שם איתי, וזה כל מה שהייתי צריכה. כל כך הרבה נחמה הן הביאו לי באותו רגע.
כן, לפעמים הפתרון כל כך פשוט.
אנחנו רגילים לחשוב, שמכיוון שנולדנו לתוך עולם מורכב, גם הדבר שיעשה לנו טוב בלב חייב להיות מורכב.
ואז... מכיוון שאנחנו מחפשים פתרונות מורכבים, אנחנו באופן אוטומטי מחפשים את הדברים שיעשו לנו טוב בחוץ.
לרגע לא עולה על דעתנו לחפש בפנים. להקשיב. לשהות. להבין - מה התחושות שבתוכנו מחפשות, מה הן רוצות, למה הן זקוקות.
לא עולה על דעתנו, שלפעמים כל מה שהן רוצות זה מה שכל אחד מאיתנו רוצה, שיקשיבו לו !!!
כן, כמה פשוט, ככה מהפכני... כל כך פשוט, שאנחנו לא עושים את זה, לא מאמינים שזה יפתור משהו. וכן... ממשיכים לחפש בחוץ פתרונות למה שמתחולל בפנים.
ואז אנחנו לא מבינים, למה התחושות שלנו, שלא הקשבנו להן מתחילות לצעוק בקולי קולות. אנחנו לא מבינים מאיפה הגיע הכאב הבלתי נסבל בכתף, בגב, בראש, בלב...
כן, אלו אותן תחושות שהתחילו מעורפלות, עמומות, מנסות ללחוש לנו בשקט...
ואנחנו... חיים בעולם כל כך רועש, עמוס, כאוטי, לא מסוגלים לשמוע אותן.
ואז... לאט לאט, לפעמים בלי שנשים לב, הן מגבירות את הקול... ועוד... ועוד...
ואנחנו... מתי אנחנו שומעים?
כשהן צורחות בקולי קולות, כשהכאב (הפיזי או הנפשי) הופך להיות בלתי נסבל.
אז איך אפשר להאשים את התחושות שבסוף הן מתחילות לצעוק?
אנחנו לא היינו צועקים במקומן?
אז כדי שהן לא יתחילו לצעוק (וגם אם הן כבר צועקות, עדיף מאוחר מאשר לעולם לא...), אנחנו מתמקדים.
כן, זה מה שאנחנו עושים בהתמקדות. פונים אל התחושות שלנו, מקבלים אותן, מקשיבים להן, ואז... אנחנו מופתעים לגלות באיזו קלות הן משחררות אותנו...
אז אם אתם עדיין איתי, ולא הפסקתם לקרוא באמצע, אני מניחה שהמילים האלו מהדהדות אצלכם בפנים, מעירות חלק בתוככם שרוצה שיקשיבו לו.
אפילו המחנק עומד להשתחרר
זה לא הגיהינום ובטח לא גן עדן
זה העולם שיש ואין עולם אחר"
כמה טוב שיש שירים בעולם...
נכנסתי היום לאוטו, אחרי פגישה מאתגרת, לא פשוטה, הנעתי את האוטו ובאותה שנייה התחיל להתנגן השיר הזה.
משהו בתוכי התעורר, ידעתי שהשיר הזה התחיל בדיוק ברגע שבו נכנסתי לאוטו, במיוחד בשבילי.
כל כך הייתי זקוקה למילים האלו ממש באותו הרגע, הרגשתי אותן עוטפות לי את הלב, מלטפות, מחבקות, פשוט נמצאות שם איתי, וזה כל מה שהייתי צריכה. כל כך הרבה נחמה הן הביאו לי באותו רגע.
כן, לפעמים הפתרון כל כך פשוט.
אנחנו רגילים לחשוב, שמכיוון שנולדנו לתוך עולם מורכב, גם הדבר שיעשה לנו טוב בלב חייב להיות מורכב.
ואז... מכיוון שאנחנו מחפשים פתרונות מורכבים, אנחנו באופן אוטומטי מחפשים את הדברים שיעשו לנו טוב בחוץ.
לרגע לא עולה על דעתנו לחפש בפנים. להקשיב. לשהות. להבין - מה התחושות שבתוכנו מחפשות, מה הן רוצות, למה הן זקוקות.
לא עולה על דעתנו, שלפעמים כל מה שהן רוצות זה מה שכל אחד מאיתנו רוצה, שיקשיבו לו !!!
כן, כמה פשוט, ככה מהפכני... כל כך פשוט, שאנחנו לא עושים את זה, לא מאמינים שזה יפתור משהו. וכן... ממשיכים לחפש בחוץ פתרונות למה שמתחולל בפנים.
ואז אנחנו לא מבינים, למה התחושות שלנו, שלא הקשבנו להן מתחילות לצעוק בקולי קולות. אנחנו לא מבינים מאיפה הגיע הכאב הבלתי נסבל בכתף, בגב, בראש, בלב...
כן, אלו אותן תחושות שהתחילו מעורפלות, עמומות, מנסות ללחוש לנו בשקט...
ואנחנו... חיים בעולם כל כך רועש, עמוס, כאוטי, לא מסוגלים לשמוע אותן.
ואז... לאט לאט, לפעמים בלי שנשים לב, הן מגבירות את הקול... ועוד... ועוד...
ואנחנו... מתי אנחנו שומעים?
כשהן צורחות בקולי קולות, כשהכאב (הפיזי או הנפשי) הופך להיות בלתי נסבל.
אז איך אפשר להאשים את התחושות שבסוף הן מתחילות לצעוק?
אנחנו לא היינו צועקים במקומן?
אז כדי שהן לא יתחילו לצעוק (וגם אם הן כבר צועקות, עדיף מאוחר מאשר לעולם לא...), אנחנו מתמקדים.
כן, זה מה שאנחנו עושים בהתמקדות. פונים אל התחושות שלנו, מקבלים אותן, מקשיבים להן, ואז... אנחנו מופתעים לגלות באיזו קלות הן משחררות אותנו...
אז אם אתם עדיין איתי, ולא הפסקתם לקרוא באמצע, אני מניחה שהמילים האלו מהדהדות אצלכם בפנים, מעירות חלק בתוככם שרוצה שיקשיבו לו.