הנשיות שבהתמקדות...

התמקדות היא מהות נשית בהתגלמותה.

התמקדות היא מרחב רך, חומל, אוהב.

מרחב מלטף, מוגן... שבתוכו אני יכולה לנוח... להיות מי שאני.

רק שם... במקום שלא מנסה לפתור לי שום דבר, לא מנסה לשנות אותי, לא מכוון ובטח ובטח לא מייעץ...

רק שם...

אני יכולה פשוט להיות... אני... כמו שאני...

דוממת, שקטה... סוערת, רוגשת...

להתבונן בכל חלקי... לעטוף אותם בדממה דקה...

ואז לנשום...

ושוב להתבונן...

לראות איך הם צומחים... נעים... משתנים בתוכי...

כשאני רק מסכימה... מסכימה לאהוב אותם... לקבל אותם...

מסכימה לתת להם לחיות בתוכי... לחיות במלואם... כמו שחיים צריכים להיות...

חיים הם תנועה מתמדת... כשאני נותנת להם לחיות, הם יכולים לתת לי מתנות נפלאות... כשאני מקשיבה לחוכמת החיים הגלומה בתוכם, אני יכולה לראות איך "הקללה" הופכת לברכה...

אני יכולה להרגיש מוגנת... בתוכי... ביני לבין עצמי...

כמה אנחנו כמהים עמוק בפנים לתחושה שאנחנו פשוט מוגנים...

רק אז יכולים לחזור החיים לתוכנו.

רק אז אפשר לנשום, להתרחב... ופשוט להיות.

לנוח...

כמה כאב יש בחוויית החיים המכווצת.

כל כך הרבה נשמות כלואות בתוך גופים של בני אנוש שחיים על פני האדמה הזאת חנוקים, חסרי נשימה...

מאבדים כל יום עוד חלק מתוכם, עד שהם נשארים ריקים לחלוטין.

ובתוך הריק הזה נפער בור ענק... בור של בדידות נוראית...

בתוך הבור יש פחד גדול... פחד להישאר בודדים... פחד לאבד... רכוש... יופי... בריאות... אנשים.

אנחנו מתחילים להיאחז בכל מה שיש סביבנו... כאילו אם יילקח מאיתנו, נמות... כשבפועל אנחנו כבר מתים... החיים כבר מזמן זלגו מתוכנו...

במאמץ להיאחז במה שיש שם בחוץ, לא נשאר שום דבר בפנים...

פלא שאנחנו מאבדים את עצמנו לאורך החיים?

בהתמקדות אפשר לנשום מחדש...

להיזכר... מה היה שם פעם.

העולם כמה למרחב אנושי, פשוט, אוהב, מכיל... קסם מתחולל במרחב כזה.

הלב מתרחב, אני יכולה לחזור להיות אני... כמו שאני... כמו שהייתי לפני שגזלו ממני את החופש לפסל את עצמי בדמותי... לפני שסיפרו לי איך ומי אני "אמורה" להיות.

שבה הביתה... למקום עמוק בתוכי שתמיד זכרתי...

שבה הביתה... אל השביל המוכר... הידוע...

שבה הביתה...

הדרך בתוכי יודעת את עצמה... סוללת את עצמה בתוך גופי...

חקוקה בנשמתי... בליבי.

שבה הביתה... רק כדי לגלות שהכל כבר כאן... הכל תמיד היה...

עכשיו אני רואה...