מתי בפעם האחרונה, עשית משהו בשביל מישהו?

אז זהו... שבניגוד למילות השיר, רובנו, רוב הזמן, עושים משהו בשביל מישהו... אחר...

זה המישהו שבפנים, שאותו אנחנו נוטים לשכוח... את עצמנו...

איכשהו, במהלך החיים, לרוב בלי שנשים לב, עד שזו כבר עובדה מוגמרת...

ספק אנחנו, ספק הסביבה שלנו (ולרוב, כנראה בסוג של שיתוף פעולה מפתיע :)), הופכים אותנו לרובוטים מתפקדים...

פונקציות, שפשוט פועלות, ממלאות תפקידים, משרתות את הסביבה שבחוץ...

והתפקידים שהסביבה "ממנה" אותנו לשרת הם אינסופיים...

יש לנו רשימת מטלות שלעולם לא נגמרת... בתור הורים של... ילדים של... אחים של... עובדים של... חברים של... (בטוחה שאתם יכולים להשלים את הרשימה... :))

לכולנו יש בחיים רשימת "בוסים" אין סופית :)

‎‏מצחיק... וגם קצת עצוב...

כי "הרעש" שעושים לנו בראש "הבוסים שבחוץ" כל כך חזק... וסוחף... שאנחנו שוכחים שיש בוס אחד הרבה יותר חשוב...

היחיד שחשוב !!!

היחיד שיכול לדעת מה נכון לנו... מה טוב לנו... מה הצעד הבא, לאן אנחנו רוצים ללכת...

הבן אדם שם בפנים... זוכרים אותו?

אותו אחד שהיינו... כשנולדנו... גדלנו... היינו ילדים... עם רצונות, חלומות, שאיפות, ידיעה ברורה מי אנחנו, מה אנחנו רוצים, מה טוב לנו... ומה לא...

לפני "שסיפרו לנו" שאין ברירה... אלה החיים, ועדיף שנשכח "מהפנטזיה הזו" שאפשר לעצור רגע... "ולהיזכר" שאפשר לחיות בתיאום עם עצמנו... עם הצרכים שלנו... עם הרצונות שלנו...

ואז... אנחנו מוצאים את עצמנו מסתובבים בחיים במעגלים...

מספרים לעצמנו שאם רק נעבור את התקופה הקרובה, את הדד ליין הבא, את טיפול השיניים, המבחן, החתונה, המשחק... whatever... נוכל רגע לנשום...

אבל לא... זה לא קורה... לעולם לא מגיע הרגע הזה... שבו העולם (תרגום: כל "הבוסים" שלנו שם בחוץ...) אומר לנו:
"אתם יודעים מה? עבדתם קשה... עשיתם הרבה בשבילי... בואו קחו קצת זמן לעצמכם.. עלי..." :)

‎‏הדבר היחיד שקורה הוא שלאט לאט, התסכול, העייפות, הייאוש, הריקנות שבפנים, נעשים קשים מנשוא... וזה במקרה הטוב...

במקרה הרע... לצערנו... (או למזלנו... תלוי איך מסתכלים על זה...) הגוף שלנו לוקח שליטה ומחליט למרוד...

אנחנו מתחילים להרגיש רע...

כאבים מוזרים ולא ברורים שהרופאים לא מצליחים להסביר, ופשוט אומרים לנו פחות או יותר שנצטרך ללמוד לחיות איתם...

התקפי חרדה בלתי נשלטים, שבלית ברירה, מנסים "להעלים" לנו עם תרופות הרגעה...

(או במקרים גרועים יותר, כל מיני מחלות שמיותר להרחיב עליהן...)

ואז... רובנו מבינים שאי אפשר יותר... חייבים לעשות משהו !!!

בהתמקדות, לא חייבים להגיע לשם... (ואם כבר הגענו, אז זה אפילו עוד יותר חשוב...)

אנחנו "פשוט" לומדים להקשיב... פנימה, לדייק את עצמנו... לעצמנו.

כי אם אנחנו לא נעשה את זה... האמת המרה היא שאף אחד לא יעשה את זה בשבילנו, לא משנה כמה אוהבים אותנו, ומעריכים אותנו שם בחוץ.

החיים מבולגנים מדי... מהירים מדי... סוערים מדי... רק אנחנו יכולים ללחוץ רגע על pause, ולהחליט שמספיק... הגיע הזמן לעשות קצת בשבילנו...

ואולי... רק אולי... לחשב מסלול מחדש...

אז אם משהו שם בפנים מתעורר... קורא לכם להקשיב פנימה... להיזכר שיש שם מישהו בפנים... בן אדם... לפני כל הרעש וההמולה שבחוץ...

התמקדות... זאת המתנה שאני קיבלתי לחיי.