לראות את הכאב, ולהסתכל לו בעיניים

זה אף פעם לא נמצא שם בחוץ,
זה אף פעם לא קשור לאף אדם אחר. 
החיים תמיד פוגשים אותי בתוכי.

למרות שזה נראה שם... בחוץ... בעולם...
שם בחוץ... זה תמיד מראה, 
מראה מאוד מדוייקת, 
לפה בפנים...

פעם אחר פעם... החיים תמיד נותנים לי את מה שאני צריכה.
את הדבר הנכון והמדוייק ביותר, כדי לפגוש את הכאב שלי.
לפגוש, להכיר, לרפא.

זה מגיע בתחפושת,
בדמות האנשים בחיי,
ברוב המקרים הקרובים ביותר, והאוהבים ביותר.

כי ברמה העמוקה, מי יותר מהם רוצה לעזור לי... לשחרר אותי? 
מהכאב שלי... 
שנוצר פעם מזמן, ועדיין קבור שם בפנים.

אין דרך אחרת. 
חוץ מלפגוש אותי, בתוכי, במקומות שלא תמיד אני רוצה לראות...
במקומות שנטשתי לפני הרבה שנים.
במקומות שבהם נמצא הכוח שלי, 
העוצמה שלי, 
הידע, 
החוכמה... 
הקדומה. 
זו שרק מחכה לשוב ולהתגלות.

לפגוש, להכיר, לרפא.

צעד אחר צעד, על אבני הדרך, בשביל שעליו אני פוסעת.
מתחת לכל אבן שאני מרימה בתוכי, יש שכבה נוספת,
אישה נוספת בתוכי,
שמחכה להתגלות,
מחכה שאפגוש אותה.

מתחת לכל שכבה בתוכי, יש יותר אני.
יותר חיים,
יותר אהבה, 
יותר שלווה.
ידיעה.

ידיעה של הולכת רגל מנוסה, 
שעם כל צעד, כל פסיעה, 
מבינה יותר את המסע,
מפסיקה להביט קדימה,
כבר לא צריכה לדעת מה היעד.
פשוט פוסעת, 
ובוטחת.

בוטחת בדרך. 
היא כבר יודעת את כיוונה, 
היא כבר סוללת את עצמה.

זה המסע, זו הדרך.
ואין אחרת.