היא לא קיבלה אותי, כי העזתי!

כמה פעמים ויתרתם מראש, כי מולכם ישבה סמכות ידע, אבל הרגשתם שזה פשוט לא נכון לכם?

אני היום אמרתי "לא".

מוזמנים להציץ לחדר בו ישבנו ביחד והרגשתי כל כך לבד ולחוות איתי את המקום בו בעיטה היא בסך הכל הזדמנות להתחיל ולעשות עם החיים האלה בדיוק מה שנכון לך ופחדת לנסות:

יושבת פה... צריכה לכתוב... אוף... כל כך הרבה זמן רבה עם זה. ההתנגדות לכתוב. למה. לא ברור...

גלית "רוצה" שאני אכתוב בדרך שלה... ואותו חלק בתוכי, ידוע, מוכר, מתעורר, נעמד על הרגליים האחוריות... צועק בכל הכוח:

לא !!!!!!!!!!!

לא עוד פעם.

כבר היינו שם, במקום הזה. את כבר יודעת שאני לא אתן לך שאני אחסום, אפריע, אתנגד. את תהיי איתי כמו שאני, "בדרך שלי".

ואני... פה באמצע...

גלית בחוץ, משמאלי...

"ההוא" צועק שם בפנים...

ואני בין שניהם... למי להקשיב?

חוויית חיי... כל כך מוכרת...

נקרעת בין הקולות החיצוניים שאומרים: תעשי, תתקדמי, ככה צריך, אנחנו נגיד לך איך להיות, לכתוב, להרגיש...

ובין הקולות שבפנים... שעייפים, עייפים וכועסים... לא רוצים שיכניסו אותם לתבניות... תבניות שמועכות אותם, מכווצות אותם, לא נותנות להם לנשום.

הם רוצים פשוט להיות כמו שהם... מוזרים, מרגשים, מיוחדים...

כן, כבר יכולה להגיד מרגשים...

נפעמת מהדרך...

פעם שנאתי אותם, התביישתי בהם, הסתרתי אותם... 

והיום אני כל כך רוצה להוציא אותם.

זה מה שעשתה לי ההתמקדות...

החיבור העמוק הזה פנימה...

שלא מאפשר יותר להסיט את המבט, לאטום את האוזניים, להתעלם ממה שקורה שם בפנים...

שכל כך מבקש... צאי החוצה, עמדי על הבמה, מול כולם, בגאווה... אבל... וזה אבל כל כך חשוב !!!

בדרך שלי, כמו שאני, רק ככה אני יודעת... רק ככה אני רוצה !!!

ההתרגשות בגוף... הלב פועם, מתרחב, מתעורר, סף דמעות בעיניים... אני חיה... במקומות האלה אני מרגישה חיה. כשאני... אני... כמו שאני...