כשאת בוכה, את לא יפה
"את בוכה כמו ילדה קטנה..."
חמש מילים קטנות... פשוטות... וכל כך הרבה כאב הן משאירות.
היא יושבת מולי... בגוף של אישה... ובעיניה מסתתרת ילדה.
בקושי מסוגלת להישיר מבט.
פגועה כל כך... מבויישת... מושפלת.
מספר מילים פשוטות שהצליפו בנשמתה והותירו אחריהן פצע שלא מפסיק לדמם.
חונקת את הבכי בתוכה... בקושי נושמת...
חונקת בתוכה את אותו הכאב של הילדה הקטנה, שכבר לא מעיזה לבכות... חוששת מהשפלה.
כן... כולנו במהלך חיינו "אוספים" הצלפות כאלה... של מישהו שאמר... והלך... השאיר אותנו מדממים מאחור.
אנו חיים בעולם כזה... אין לנו שום יכולת לשלוט במה שאנשים אחרים אומרים...
מוקפים באנשים לא מודעים... סובלים... כואבים, שמתוך חוסר האונים שלהם, ממשיכים להפיץ את הכאב מסביבם... ואחרי שהלכו משאירים הרס וחורבן.
מה שאנחנו כן יכולים לעשות...
תיקון...
חייבים לעשות, חייבים לעצמנו...
זה לעצור... להרגיש את הסערה שמתחוללת לנו בגוף.
אסור לנו לדהור קדימה... לכסות את הדימום... ולהעמיד פנים שהכול בסדר... שהפצע הגליד.
לא...
הוא לא הגליד
וגם לא יגליד
עד שלא ניתן לו לנשום...
עד שלא נסתכל לילדה או הילד הפגועים בתוכנו, ופשוט נרשה להם לכאוב, בדיוק כמו שהיינו עושים עבור הילדים שלנו.
ניתן להם לספר לנו כמה כואב להם, נסכים להכיל בעדינות את הבושה שלהם, ההשפלה, הרעד, הסערה שחוו באותו רגע... הרגע של ההצלפה.
הגוף שלנו אינו יודע זמנים... הוא לא "יודע" כמה זמן עבר מאותו רגע... פשוט מאוד, כי בשבילו לא עבר זמן בכלל.
הרגע הזה... הרגע של ההצלפה חקוק בתוכנו, ולא ישתנה לעולם, אלא אם כן נסכים לתת לו "להתפרק" מתוכנו.
עד שלא נסכים לחוות את הסערה, הלב שדופק, המערבולת שמשתוללת בבטן, הכאב ששורף לנו את הגרון, הבכי שתקוע בחזה עד שכבר אי אפשר לנשום...
כן... מדובר בתהליך כואב... לא נעים...
אבל... וזה אבל חשוב מאוד...
אחרי שהוא נגמר... אנחנו נושמים, מתחדשים, מתרוקנים... מתרוקנים מזבל, מפסולת רעילה.
כן... אנחנו חיים בעולם שסוגד לבריאות... מנסים להקפיד על מה שאנחנו אוכלים, נמנעים מסיגריות, מזיהום אוויר, מקרינה סלולארית...
אין ספק... כל זה חשוב מאוד.
רק שאנחנו שוכחים שיש פסולת רעילה הרבה יותר מאוכל לא מזין, סיגריות, זיהום אוויר...
הפסולת הרגשית שאנחנו אוגרים בתוכנו מזיקה לנו הרבה יותר.
הר של זבל קבור לרובנו בתוך הגוף... ועד שלא נפנה אותו לא יהיה אוויר צח בתוכנו...
גם אם נחיה במצפה בגליל, נאכל אוכל אורגני, נבלע את כל מדף תוספי המזון בחנות הטבע הקרובה... הפסולת הרגשית תמשיך לזהם אותנו מבפנים ותכלה כל חלקה טובה.
אז החדשות הטובות הן... שאפשר אחרת. הגוף שלנו יודע לשקם את עצמו... יודע לרפא כל פצע ומכאוב... פיזי או רגשי. אם רק ניתן לו. אם רק נסכים.
הגיע הזמן לחזור לנשום... וכדי לנשום צריך לפנות בפנים מקום לאוויר.
הגיע הזמן לפנות את ההר... כאב וסבל הם לא גזירה משמיים.
ההחלטה היא שלנו... הבחירה שלנו... בחירה להתרפא.
ולא... זו לא החלטה שכלית. אי אפשר פשוט להחליט לא להרגיש כאב. זה לא עובד ככה...
שיקום זה שהצליח "להחליט" לא להרגיש כאב.
אבל...יש דרך להכיל את הכאב... ולאפשר לו להשתחרר מתוכנו... לשחרר אותנו.
חמש מילים קטנות... פשוטות... וכל כך הרבה כאב הן משאירות.
היא יושבת מולי... בגוף של אישה... ובעיניה מסתתרת ילדה.
בקושי מסוגלת להישיר מבט.
פגועה כל כך... מבויישת... מושפלת.
מספר מילים פשוטות שהצליפו בנשמתה והותירו אחריהן פצע שלא מפסיק לדמם.
חונקת את הבכי בתוכה... בקושי נושמת...
חונקת בתוכה את אותו הכאב של הילדה הקטנה, שכבר לא מעיזה לבכות... חוששת מהשפלה.
כן... כולנו במהלך חיינו "אוספים" הצלפות כאלה... של מישהו שאמר... והלך... השאיר אותנו מדממים מאחור.
אנו חיים בעולם כזה... אין לנו שום יכולת לשלוט במה שאנשים אחרים אומרים...
מוקפים באנשים לא מודעים... סובלים... כואבים, שמתוך חוסר האונים שלהם, ממשיכים להפיץ את הכאב מסביבם... ואחרי שהלכו משאירים הרס וחורבן.
מה שאנחנו כן יכולים לעשות...
תיקון...
חייבים לעשות, חייבים לעצמנו...
זה לעצור... להרגיש את הסערה שמתחוללת לנו בגוף.
אסור לנו לדהור קדימה... לכסות את הדימום... ולהעמיד פנים שהכול בסדר... שהפצע הגליד.
לא...
הוא לא הגליד
וגם לא יגליד
עד שלא ניתן לו לנשום...
עד שלא נסתכל לילדה או הילד הפגועים בתוכנו, ופשוט נרשה להם לכאוב, בדיוק כמו שהיינו עושים עבור הילדים שלנו.
ניתן להם לספר לנו כמה כואב להם, נסכים להכיל בעדינות את הבושה שלהם, ההשפלה, הרעד, הסערה שחוו באותו רגע... הרגע של ההצלפה.
הגוף שלנו אינו יודע זמנים... הוא לא "יודע" כמה זמן עבר מאותו רגע... פשוט מאוד, כי בשבילו לא עבר זמן בכלל.
הרגע הזה... הרגע של ההצלפה חקוק בתוכנו, ולא ישתנה לעולם, אלא אם כן נסכים לתת לו "להתפרק" מתוכנו.
עד שלא נסכים לחוות את הסערה, הלב שדופק, המערבולת שמשתוללת בבטן, הכאב ששורף לנו את הגרון, הבכי שתקוע בחזה עד שכבר אי אפשר לנשום...
כן... מדובר בתהליך כואב... לא נעים...
אבל... וזה אבל חשוב מאוד...
אחרי שהוא נגמר... אנחנו נושמים, מתחדשים, מתרוקנים... מתרוקנים מזבל, מפסולת רעילה.
כן... אנחנו חיים בעולם שסוגד לבריאות... מנסים להקפיד על מה שאנחנו אוכלים, נמנעים מסיגריות, מזיהום אוויר, מקרינה סלולארית...
אין ספק... כל זה חשוב מאוד.
רק שאנחנו שוכחים שיש פסולת רעילה הרבה יותר מאוכל לא מזין, סיגריות, זיהום אוויר...
הפסולת הרגשית שאנחנו אוגרים בתוכנו מזיקה לנו הרבה יותר.
הר של זבל קבור לרובנו בתוך הגוף... ועד שלא נפנה אותו לא יהיה אוויר צח בתוכנו...
גם אם נחיה במצפה בגליל, נאכל אוכל אורגני, נבלע את כל מדף תוספי המזון בחנות הטבע הקרובה... הפסולת הרגשית תמשיך לזהם אותנו מבפנים ותכלה כל חלקה טובה.
אז החדשות הטובות הן... שאפשר אחרת. הגוף שלנו יודע לשקם את עצמו... יודע לרפא כל פצע ומכאוב... פיזי או רגשי. אם רק ניתן לו. אם רק נסכים.
הגיע הזמן לחזור לנשום... וכדי לנשום צריך לפנות בפנים מקום לאוויר.
הגיע הזמן לפנות את ההר... כאב וסבל הם לא גזירה משמיים.
ההחלטה היא שלנו... הבחירה שלנו... בחירה להתרפא.
ולא... זו לא החלטה שכלית. אי אפשר פשוט להחליט לא להרגיש כאב. זה לא עובד ככה...
שיקום זה שהצליח "להחליט" לא להרגיש כאב.
אבל...יש דרך להכיל את הכאב... ולאפשר לו להשתחרר מתוכנו... לשחרר אותנו.