בהירות
כשלמדתי התמקדות, באחד השיעורים, סיפרה לנו המורה על מקרה מעניין, שקרה לה בקליניקה.
היא מיקדה את אחד הלקוחות שלה, ואת אותה התמקדות ספציפית הם עשו כשהוא עומד (נשמע מוזר, אבל לחלק מהאנשים, בסיטואציות מסוימות, קל יותר להרגיש את הגוף, כשהם עומדים או כשהם בתנועה).
באיזשהו שלב, במהלך ההתמקדות עלתה תחושה מסוימת, והיא הזמינה אותו לשהות עם התחושה, לבדוק מה עוד יש שם.
מטבע הדברים, לאחר הזמנה שכזו, יש מספר רגעים או מספר דקות של שתיקה, ומכיוון שלא היה מדובר בלקוח חדש, אלא בלקוח שכבר התמקד אתה לא מעט פעמים וכבר הכיר את התהליך, היא ידעה שברגע שהוא "יסיים" לשהות עם התחושה וירצה לדבר, הוא פשוט יעשה את זה.
אז היא המתינה... והמתינה... והשתיקה הלכה והתארכה...
בסופו של דבר השתיקה נמשכה חמישים דקות, עד סוף הפגישה...
היא סיפרה שבמשך כל הזמן הזה, היא ממש לא הייתה בטוחה, מה היא אמורה לעשות בסיטואציה כל כך לא שגרתית, ולמרות שנות הניסיון הרבות שלה בתחום, היא ממש לא הייתה בטוחה שהיא פועלת נכון, כי הוא מעולם לא הייתה בסיטואציה כזו בעבר.
בסוף הפגישה, אותו אדם פקח את עיניו, והודה לה מקרב לב. הוא סיפר שזה בדיוק מה שהיה צריך באותו רגע, והוא הודה לה שאפשרה לו את זה.
ולמה אני מספרת את זה?
כי בשבוע האחרון, זה קרה גם לי...
אני זוכרת שבמהלך הלימודים, כשהמורה שלי סיפרה על המקרה הזה, חשבתי לי ביני לבין עצמי, איזה מזל היה לה (ולו) שחוותה את הסיטואציה הזו רק עכשיו, כשהיא כבר כל כך מנוסה, כי אחרת לא בטוח שהיה לה את הביטחון לאפשר לו את השתיקה הזו שהוא היה כל כך זקוק לה.
לא העליתי על דעתי אז שזה יקרה גם לי, והרבה יותר מהר ממה שאני חושבת...
לפני כמה ימים, ביקשה ממני מישהי למקד אותה. במהלך ההתמקדות הופיעה תחושה מאוד לא נעימה בגוף. הנחתי את המתמקדת לשים לב לתחושה, להכיר בה, לשהות אתה, לתאר אותה. ככל ששמנו לב לתחושה, כך היא נעשתה מפורטת יותר. לאחר זמן קצר, שאלתי אותה שאלה ספציפית על התחושה. ככל הנראה, השאלה הייתה מאוד מדויקת, כי מאותו רגע המתמקדת פשוט השתתקה.
כמו שכתבתי קודם, בהתמקדות זה מאוד לגיטימי לשתוק, כדי לאפשר לגוף זמן פשוט לשהות עם מה שעולה, ולכן המתנתי.
וכן, בדיוק כמו שקרה למורה שלי (אבל עם הרבה פחות שנות ניסיון וביטחון עצמי...), המתנתי... והמתנתי... והשתיקה הלכה והתארכה...
בסופו של דבר השתיקה נמשכה חצי שעה, עד סוף הפגישה שלנו.
אותה חצי שעה הייתה מהארוכות בחיי...
במהלך הזמן הזה לא ממש ידעתי מה אני אמורה לעשות.
תחושת הבטן שלי אמרה לי בצורה מאוד ברורה שהשאלה ששאלתי נגעה במקום מאוד מדויק, ושאותה מתמקדת עוברת עם עצמה כרגע תהליך מאוד משמעותי, ולכן אני צריכה פשוט "לסתום את הפה" ולא להפריע לה כרגע.
מצד שני, למרות כל התובנות שלי, והאמונה המוחלטת שלי בתהליך החיים ובכך שהוא יודע בדיוק מה נכון לו, היו בתוכי גם חלקים שכלתניים, שדחקו בי לעשות משהו, להגיד משהו... הרי אני הממקדת, אני אמורה להגיד משהו... אני לא יכולה פשוט לשבת ולשתוק...
בסופו של דבר, ולמרות החששות, החלטתי לסמוך על האינטואיציה שלי ולשתוק, כאשר כל הזמן הזה "מסתובב" לי בראש הסיפור של המורה שלי, ו"מחזק" אותי, מאפשר לי להמשיך ולסמוך על עצמי.
לאחר חצי שעה של שתיקה, ומכיוון שידעתי שאנחנו חייבות לסיים (לשתינו היו פגישות נוספות להגיע אליהן), דיברתי לראשונה ואמרתי בעדינות שעוד מספר דקות נצטרך לסיים. הזמנתי את הגוף שלה לבדוק עם עצמו, לאיזה סוג של סיום הוא זקוק כרגע, האם הוא רוצה לנצל את מספר הדקות שנשארו לנו להמשיך לשהות במקום שבו הוא נמצא, או שאולי הוא זקוק לסיום מפורש יותר, מילולי יותר, שבו נדבר על הדברים.היא לא ענתה, והבנתי שהגוף שלה זקוק לעוד מספר דקות של שהייה במקום בו היא נמצאת.
לאחר מספר דקות, היא פקחה את עיניה. היו לה דמעות בעיניים והפנים שלה פשוט זרחו, הן היו מלאות התרגשות, והיה ברור שהיא חוותה כרגע חוויה מאוד משמעותית עבורה. היא ניסתה להסביר, לתאר את החוויה, אבל היא פשוט לא הצליחה למצוא את המילים.
כל מה שהצליחה להגיד היה שזו הייתה בשבילה חוויה מדהימה, אבל למען האמת, היא לא הייתה צריכה להגיד את זה... הניצוץ שהיה לה בעיניים והפנים הקורנות שלה סיפרו את זה הרבה יותר טוב ממה שמילים יכולות לתאר.
אז מה אני לוקחת מהחוויה העוצמתית הזו?
את ההבנה שהתמקדות, בשבילי, היא הרבה מעבר למילים.
התמקדות היא קודם כל נוכחות מוחלטת עם אדם אחר, ליווי של תהליך החיים שלו, יד ביד, לפעמים גם בלי מילים...
אני כותבת את זה ופתאום אני נזכרת... בעצם התחושה היא שהגוף שלי נזכר... במשהו שכתבתי במהלך הלימודים, לאחר הפעם הראשונה שמיקדתי מישהי שמעולם לא התמקדה ולא היה לה מושג מה זו התמקדות.
אני מצרפת את זה כי אותן מילים שליוו אותי אז, לאחר אותה חוויה ראשונית, מרגישות לי מאוד שייכות לפה:
"בסיכום החוויה, אני חושבת שאחד הדברים החשובים שלמדתי זה שבאמת בבסיס של הדברים אני לא צריכה להיות מאוד חכמה, מאוד מתוחכמת, מאוד יודעת.
אני רק צריכה לעשות משהו שאני מאוד טובה בו – להיות באמת עם אדם אחר. החיים שבתוכו כבר ירגישו שמישהו נמצא איתם באמת, והם כבר יגיבו לזה בלי שאעשה יותר מדי.
אני חושבת שאם אני יכולה להשליך מהתהליך הספציפי הזה, הדבר הכי חשוב שאדם צריך לעשות כדי "להפוך" לממקד טוב, הוא למצוא את האומץ בתוכו להיות באמת עם אדם אחר, ולכך נדרש אומץ...
כי להיות באמת עם אדם אחר זה לא רק לשבת לידו ולהסתכל לו בעיניים. כדי להיות איתו באמת אנו צריכים להתפשט לפני שאנו באים לפגוש אותו, להתקלף מכל המסכות שלנו, הפאסון, העמדות הפנים, הסיפור שלנו על מי שאנחנו, החלק בתוכנו שרוצה להיראות חשוב, מצליח, בכיר, חכם, יודע. צריך אומץ כדי להתפשט, אבל הוא הכרחי. איך אנחנו יכולים לשבת מול אדם אחר ולצפות ממנו להתפשט בפנינו, כשאנחנו מגיעים לפגישה לבושים?"
אז שיהיה לכולנו יום טוב, וממוקד :)
היא מיקדה את אחד הלקוחות שלה, ואת אותה התמקדות ספציפית הם עשו כשהוא עומד (נשמע מוזר, אבל לחלק מהאנשים, בסיטואציות מסוימות, קל יותר להרגיש את הגוף, כשהם עומדים או כשהם בתנועה).
באיזשהו שלב, במהלך ההתמקדות עלתה תחושה מסוימת, והיא הזמינה אותו לשהות עם התחושה, לבדוק מה עוד יש שם.
מטבע הדברים, לאחר הזמנה שכזו, יש מספר רגעים או מספר דקות של שתיקה, ומכיוון שלא היה מדובר בלקוח חדש, אלא בלקוח שכבר התמקד אתה לא מעט פעמים וכבר הכיר את התהליך, היא ידעה שברגע שהוא "יסיים" לשהות עם התחושה וירצה לדבר, הוא פשוט יעשה את זה.
אז היא המתינה... והמתינה... והשתיקה הלכה והתארכה...
בסופו של דבר השתיקה נמשכה חמישים דקות, עד סוף הפגישה...
היא סיפרה שבמשך כל הזמן הזה, היא ממש לא הייתה בטוחה, מה היא אמורה לעשות בסיטואציה כל כך לא שגרתית, ולמרות שנות הניסיון הרבות שלה בתחום, היא ממש לא הייתה בטוחה שהיא פועלת נכון, כי הוא מעולם לא הייתה בסיטואציה כזו בעבר.
בסוף הפגישה, אותו אדם פקח את עיניו, והודה לה מקרב לב. הוא סיפר שזה בדיוק מה שהיה צריך באותו רגע, והוא הודה לה שאפשרה לו את זה.
ולמה אני מספרת את זה?
כי בשבוע האחרון, זה קרה גם לי...
אני זוכרת שבמהלך הלימודים, כשהמורה שלי סיפרה על המקרה הזה, חשבתי לי ביני לבין עצמי, איזה מזל היה לה (ולו) שחוותה את הסיטואציה הזו רק עכשיו, כשהיא כבר כל כך מנוסה, כי אחרת לא בטוח שהיה לה את הביטחון לאפשר לו את השתיקה הזו שהוא היה כל כך זקוק לה.
לא העליתי על דעתי אז שזה יקרה גם לי, והרבה יותר מהר ממה שאני חושבת...
לפני כמה ימים, ביקשה ממני מישהי למקד אותה. במהלך ההתמקדות הופיעה תחושה מאוד לא נעימה בגוף. הנחתי את המתמקדת לשים לב לתחושה, להכיר בה, לשהות אתה, לתאר אותה. ככל ששמנו לב לתחושה, כך היא נעשתה מפורטת יותר. לאחר זמן קצר, שאלתי אותה שאלה ספציפית על התחושה. ככל הנראה, השאלה הייתה מאוד מדויקת, כי מאותו רגע המתמקדת פשוט השתתקה.
כמו שכתבתי קודם, בהתמקדות זה מאוד לגיטימי לשתוק, כדי לאפשר לגוף זמן פשוט לשהות עם מה שעולה, ולכן המתנתי.
וכן, בדיוק כמו שקרה למורה שלי (אבל עם הרבה פחות שנות ניסיון וביטחון עצמי...), המתנתי... והמתנתי... והשתיקה הלכה והתארכה...
בסופו של דבר השתיקה נמשכה חצי שעה, עד סוף הפגישה שלנו.
אותה חצי שעה הייתה מהארוכות בחיי...
במהלך הזמן הזה לא ממש ידעתי מה אני אמורה לעשות.
תחושת הבטן שלי אמרה לי בצורה מאוד ברורה שהשאלה ששאלתי נגעה במקום מאוד מדויק, ושאותה מתמקדת עוברת עם עצמה כרגע תהליך מאוד משמעותי, ולכן אני צריכה פשוט "לסתום את הפה" ולא להפריע לה כרגע.
מצד שני, למרות כל התובנות שלי, והאמונה המוחלטת שלי בתהליך החיים ובכך שהוא יודע בדיוק מה נכון לו, היו בתוכי גם חלקים שכלתניים, שדחקו בי לעשות משהו, להגיד משהו... הרי אני הממקדת, אני אמורה להגיד משהו... אני לא יכולה פשוט לשבת ולשתוק...
בסופו של דבר, ולמרות החששות, החלטתי לסמוך על האינטואיציה שלי ולשתוק, כאשר כל הזמן הזה "מסתובב" לי בראש הסיפור של המורה שלי, ו"מחזק" אותי, מאפשר לי להמשיך ולסמוך על עצמי.
לאחר חצי שעה של שתיקה, ומכיוון שידעתי שאנחנו חייבות לסיים (לשתינו היו פגישות נוספות להגיע אליהן), דיברתי לראשונה ואמרתי בעדינות שעוד מספר דקות נצטרך לסיים. הזמנתי את הגוף שלה לבדוק עם עצמו, לאיזה סוג של סיום הוא זקוק כרגע, האם הוא רוצה לנצל את מספר הדקות שנשארו לנו להמשיך לשהות במקום שבו הוא נמצא, או שאולי הוא זקוק לסיום מפורש יותר, מילולי יותר, שבו נדבר על הדברים.היא לא ענתה, והבנתי שהגוף שלה זקוק לעוד מספר דקות של שהייה במקום בו היא נמצאת.
לאחר מספר דקות, היא פקחה את עיניה. היו לה דמעות בעיניים והפנים שלה פשוט זרחו, הן היו מלאות התרגשות, והיה ברור שהיא חוותה כרגע חוויה מאוד משמעותית עבורה. היא ניסתה להסביר, לתאר את החוויה, אבל היא פשוט לא הצליחה למצוא את המילים.
כל מה שהצליחה להגיד היה שזו הייתה בשבילה חוויה מדהימה, אבל למען האמת, היא לא הייתה צריכה להגיד את זה... הניצוץ שהיה לה בעיניים והפנים הקורנות שלה סיפרו את זה הרבה יותר טוב ממה שמילים יכולות לתאר.
אז מה אני לוקחת מהחוויה העוצמתית הזו?
את ההבנה שהתמקדות, בשבילי, היא הרבה מעבר למילים.
התמקדות היא קודם כל נוכחות מוחלטת עם אדם אחר, ליווי של תהליך החיים שלו, יד ביד, לפעמים גם בלי מילים...
אני כותבת את זה ופתאום אני נזכרת... בעצם התחושה היא שהגוף שלי נזכר... במשהו שכתבתי במהלך הלימודים, לאחר הפעם הראשונה שמיקדתי מישהי שמעולם לא התמקדה ולא היה לה מושג מה זו התמקדות.
אני מצרפת את זה כי אותן מילים שליוו אותי אז, לאחר אותה חוויה ראשונית, מרגישות לי מאוד שייכות לפה:
"בסיכום החוויה, אני חושבת שאחד הדברים החשובים שלמדתי זה שבאמת בבסיס של הדברים אני לא צריכה להיות מאוד חכמה, מאוד מתוחכמת, מאוד יודעת.
אני רק צריכה לעשות משהו שאני מאוד טובה בו – להיות באמת עם אדם אחר. החיים שבתוכו כבר ירגישו שמישהו נמצא איתם באמת, והם כבר יגיבו לזה בלי שאעשה יותר מדי.
אני חושבת שאם אני יכולה להשליך מהתהליך הספציפי הזה, הדבר הכי חשוב שאדם צריך לעשות כדי "להפוך" לממקד טוב, הוא למצוא את האומץ בתוכו להיות באמת עם אדם אחר, ולכך נדרש אומץ...
כי להיות באמת עם אדם אחר זה לא רק לשבת לידו ולהסתכל לו בעיניים. כדי להיות איתו באמת אנו צריכים להתפשט לפני שאנו באים לפגוש אותו, להתקלף מכל המסכות שלנו, הפאסון, העמדות הפנים, הסיפור שלנו על מי שאנחנו, החלק בתוכנו שרוצה להיראות חשוב, מצליח, בכיר, חכם, יודע. צריך אומץ כדי להתפשט, אבל הוא הכרחי. איך אנחנו יכולים לשבת מול אדם אחר ולצפות ממנו להתפשט בפנינו, כשאנחנו מגיעים לפגישה לבושים?"
אז שיהיה לכולנו יום טוב, וממוקד :)