קצה הקרחון... ואומנות ההקשבה הפנימית
קצה הקרחון... ואומנות ההקשבה הפנימית... ובאיזה עולם דמיוני, שני הדברים האלה קשורים, לכל הרוחות? :)
קצה הקרחון הוא הקליפה הראשונית, החלק הראשוני של עולמנו הפנימי.
מה קורה מתחתיו?
מתחת לקצה הקרחון, מסתתר קרחון ענק... עולם ומלואו... שלרוב נותר נסתר מעינינו... ממודעותנו.
"הבעיה", בעולם "הרגיל", היא שבדרך כלל אנחנו נשארים מעל פני השטח.
כשאנחנו מנסים לפתור בעיה, אנחנו "מתנפלים" על הדבר הראשון שאנחנו קולטים... הדבר הכי בולט... הקליפה הראשונית... שהיא ברוב המקרים, רק "המכסה של התחושה"... ונשארים שם. בקליפה.
אנחנו לא מתעניינים באמת בתחושה כולה... ואז... עולמנו הפנימי נותר סגור.
עולמנו הפנימי לא יכול להיפתח בפנינו עד שאנחנו לא מתעניינים באמת... לוקחים את הזמן "להרים" את המכסה... לקלף את הקליפה הראשונית... ולבדוק... לשאול את הקרחון: "מה עוד יש שם? מה מבקש את תשומת לבי? מה הקרחון מבקש להגיד לי?".
בהתמקדות, אנחנו מאטים... ושואלים את התחושה "מה עוד יש שם?"... מתעניינים.
לרוב... הקרחון "מסתתר" בתוך תחושותינו הגופניות.
כן כן... בדיוק אלו, שלרוב, אנחנו מתעלמים מהן... לא יודעים מה לעשות איתן.
עד שלא נשים לב לתחושותינו הגופניות... עד שלא נהיה מסוגלים "לחקור" אותן, הן לא תיעלמנה. ו"לרוע המזל", גם מצוקותינו הרגשיות לא תיפתרנה.
הסיבה היא, שהגוף שלנו הוא מכלול שלם. אי אפשר לפרק אותו לחלקים... "למיין אותו למחלקות".
אין הבדל בין תחושה פיזית לתחושה רגשית... למעט בהגדרות שלנו.
אנו מפרידים בין רופא לפסיכולוג.
בין מטפל גופני למטפל רגשי.
ברוב המקרים, הדברים שלובים זה בזה.
כשאנחנו מנסים להפריד, זה כמו לנסות להכין סלט, כאשר אנחנו שמים את העגבניות בקערה אחת, ואת המלפפונים בקערה אחרת... נותרנו עם שתי קערות, שמכילות ירקות... אבל סלט אין לנו.
כך שגם כשאנחנו מנסים לפתור מצוקה רגשית, רק דרך המוח... דרך נסיון לדבר... לספר... אבל תוך התעלמות מתחושותינו הגופניות שנלוות למצוקה, מה שאנחנו עושים זה בדיוק שווה ערך לנסיון להכין את אותו הסלט... כשאנחנו שמים כל ירק בקערה אחרת - בלתי אפשרי... זה ברור לכולנו.
ולכן... בהתמקדות, אנחנו "חוקרים" את תחושותינו הגופניות.
כשאנחנו עושים זאת... כל עולמנו הפנימי "נפתח"... ואנו מגלים עולם ומלואו.
מגלים שאנחנו גדולים יותר... מורכבים יותר... יצירתיים יותר... מסך תחושותינו כפי שהן נראות לנו כאשר אנחנו מפרידים אותן "למחלקות"... ומנסים "לעשות סדר" על ידי שהייה עם כל תחושה בנפרד... מנסים להפריד בין "פיזי" ו-"רגשי"... כשבפועל, הפרדה כזו אינה קיימת... ואינה אפשרית... למעט במוח האנליטי שלנו.
עולמנו הפנימי אינו פועל כך, ולעולם לא יפעל.
זו הסיבה שאנשים רבים כל כך נותרים...
"תקועים"
מתוסכלים
מיואשים...
מנסים ימים... חודשים... שנים... לפתור מצוקות רגשיות ופיזיות שאינן משתנות... ולא מוצאים הקלה.
בהתמקדות אין הפרדה. יש שהייה עם כל החלקים, ועם הקשרים ביניהם.
והשאלות התמידיות... המסקרנות מכול... המאפשרות שינוי, ריפוי, התקדמות וצמיחה...
"מה עוד יש שם?"
"מי אני?"
"למה אני זקוק?"
"איזה חלק בתוכי מבקש את תשומת לבי?"
"ולאיזה סוג של תשומת לב הוא זקוק?"
נדרשות מוכנות... ורצון... להקשבה, לדיוק.
והפרדוקס הוא, שהדיוק יכול להגיע דווקא מתוך המוכנות לשהות ב"חוסר דיוק".
הדיוק צומח מתוך חוסר דיוקו.
מתוך המוכנות "לשהות עם" מקומות מבולבלים... לא ברורים... מגומגמים בתוכנו.
אלו שרוב הזמן אנחנו מתעלמים מקיומם... מפחדים מהם... מפחדים מכך שאם "נציץ" לתוכם, נתבלבל עוד יותר...
בעולם הכאוטי שאנו חיים בו... בניסיון מתמיד לעשות סדר... למצוא הקלה... אנחנו "בורחים" ללא הפסק מהחלקים הלא ברורים בתוכנו.
אלא... שלמרבה ההפתעה... דווקא הם מכילים את כל הידע שלנו.
כן כן... אנחנו יודעים הרבה יותר ממה שנדמה לנו. בתוכנו נמצאות כל התשובות.
כבר כתבתי את זה מספר פעמים...
אין טעם לחפש "יועצים" בחוץ.
הם לעולם לא יתנו לנו את התשובות שמדוייקות בשבילנו.
אין נוסחאות קסם.
למידת "אומנות ההקשבה הפנימית" היא היחידה שמביאה ריפוי... שינוי... צמיחה והתפתחות.
היא היחידה שתביא לנו שלווה, סיפוק, אושר ומרגוע.
אז אם זה נוגע בכם... מעיר קול פנימי בתוככם... שלוחש בפנים... מתעניין... מסתקרן...
אומנות ההקשבה הפנימית...
קצה הקרחון הוא הקליפה הראשונית, החלק הראשוני של עולמנו הפנימי.
מה קורה מתחתיו?
מתחת לקצה הקרחון, מסתתר קרחון ענק... עולם ומלואו... שלרוב נותר נסתר מעינינו... ממודעותנו.
"הבעיה", בעולם "הרגיל", היא שבדרך כלל אנחנו נשארים מעל פני השטח.
כשאנחנו מנסים לפתור בעיה, אנחנו "מתנפלים" על הדבר הראשון שאנחנו קולטים... הדבר הכי בולט... הקליפה הראשונית... שהיא ברוב המקרים, רק "המכסה של התחושה"... ונשארים שם. בקליפה.
אנחנו לא מתעניינים באמת בתחושה כולה... ואז... עולמנו הפנימי נותר סגור.
עולמנו הפנימי לא יכול להיפתח בפנינו עד שאנחנו לא מתעניינים באמת... לוקחים את הזמן "להרים" את המכסה... לקלף את הקליפה הראשונית... ולבדוק... לשאול את הקרחון: "מה עוד יש שם? מה מבקש את תשומת לבי? מה הקרחון מבקש להגיד לי?".
בהתמקדות, אנחנו מאטים... ושואלים את התחושה "מה עוד יש שם?"... מתעניינים.
לרוב... הקרחון "מסתתר" בתוך תחושותינו הגופניות.
כן כן... בדיוק אלו, שלרוב, אנחנו מתעלמים מהן... לא יודעים מה לעשות איתן.
עד שלא נשים לב לתחושותינו הגופניות... עד שלא נהיה מסוגלים "לחקור" אותן, הן לא תיעלמנה. ו"לרוע המזל", גם מצוקותינו הרגשיות לא תיפתרנה.
הסיבה היא, שהגוף שלנו הוא מכלול שלם. אי אפשר לפרק אותו לחלקים... "למיין אותו למחלקות".
אין הבדל בין תחושה פיזית לתחושה רגשית... למעט בהגדרות שלנו.
אנו מפרידים בין רופא לפסיכולוג.
בין מטפל גופני למטפל רגשי.
ברוב המקרים, הדברים שלובים זה בזה.
כשאנחנו מנסים להפריד, זה כמו לנסות להכין סלט, כאשר אנחנו שמים את העגבניות בקערה אחת, ואת המלפפונים בקערה אחרת... נותרנו עם שתי קערות, שמכילות ירקות... אבל סלט אין לנו.
כך שגם כשאנחנו מנסים לפתור מצוקה רגשית, רק דרך המוח... דרך נסיון לדבר... לספר... אבל תוך התעלמות מתחושותינו הגופניות שנלוות למצוקה, מה שאנחנו עושים זה בדיוק שווה ערך לנסיון להכין את אותו הסלט... כשאנחנו שמים כל ירק בקערה אחרת - בלתי אפשרי... זה ברור לכולנו.
ולכן... בהתמקדות, אנחנו "חוקרים" את תחושותינו הגופניות.
כשאנחנו עושים זאת... כל עולמנו הפנימי "נפתח"... ואנו מגלים עולם ומלואו.
מגלים שאנחנו גדולים יותר... מורכבים יותר... יצירתיים יותר... מסך תחושותינו כפי שהן נראות לנו כאשר אנחנו מפרידים אותן "למחלקות"... ומנסים "לעשות סדר" על ידי שהייה עם כל תחושה בנפרד... מנסים להפריד בין "פיזי" ו-"רגשי"... כשבפועל, הפרדה כזו אינה קיימת... ואינה אפשרית... למעט במוח האנליטי שלנו.
עולמנו הפנימי אינו פועל כך, ולעולם לא יפעל.
זו הסיבה שאנשים רבים כל כך נותרים...
"תקועים"
מתוסכלים
מיואשים...
מנסים ימים... חודשים... שנים... לפתור מצוקות רגשיות ופיזיות שאינן משתנות... ולא מוצאים הקלה.
בהתמקדות אין הפרדה. יש שהייה עם כל החלקים, ועם הקשרים ביניהם.
והשאלות התמידיות... המסקרנות מכול... המאפשרות שינוי, ריפוי, התקדמות וצמיחה...
"מה עוד יש שם?"
"מי אני?"
"למה אני זקוק?"
"איזה חלק בתוכי מבקש את תשומת לבי?"
"ולאיזה סוג של תשומת לב הוא זקוק?"
נדרשות מוכנות... ורצון... להקשבה, לדיוק.
והפרדוקס הוא, שהדיוק יכול להגיע דווקא מתוך המוכנות לשהות ב"חוסר דיוק".
הדיוק צומח מתוך חוסר דיוקו.
מתוך המוכנות "לשהות עם" מקומות מבולבלים... לא ברורים... מגומגמים בתוכנו.
אלו שרוב הזמן אנחנו מתעלמים מקיומם... מפחדים מהם... מפחדים מכך שאם "נציץ" לתוכם, נתבלבל עוד יותר...
בעולם הכאוטי שאנו חיים בו... בניסיון מתמיד לעשות סדר... למצוא הקלה... אנחנו "בורחים" ללא הפסק מהחלקים הלא ברורים בתוכנו.
אלא... שלמרבה ההפתעה... דווקא הם מכילים את כל הידע שלנו.
כן כן... אנחנו יודעים הרבה יותר ממה שנדמה לנו. בתוכנו נמצאות כל התשובות.
כבר כתבתי את זה מספר פעמים...
אין טעם לחפש "יועצים" בחוץ.
הם לעולם לא יתנו לנו את התשובות שמדוייקות בשבילנו.
אין נוסחאות קסם.
למידת "אומנות ההקשבה הפנימית" היא היחידה שמביאה ריפוי... שינוי... צמיחה והתפתחות.
היא היחידה שתביא לנו שלווה, סיפוק, אושר ומרגוע.
אז אם זה נוגע בכם... מעיר קול פנימי בתוככם... שלוחש בפנים... מתעניין... מסתקרן...
אומנות ההקשבה הפנימית...