הסדר מתחיל מבפנים...
התמקדות... איך בכלל הגעתי למקום הזה?
איך אני, רואת חשבון, שמתעסקת כל היום במספרים, דוחות, נתונים, מגיעה להתעסק בהתמקדות?
איך אני, אדם שכל כך אוהב דיוק, סדר, ארגון, מתאהב בשיטה שמבקשת ממנו לשהות במקומות מעורפלים, מגומגמים, לא ברורים?
למען האמת, הגעתי לקורס בסיסי בהתמקדות כשהייתי בפסק זמן מהעבודה. הייתי בתקופה מאוד מבולבלת בחיים, בתחושה של אובדן דרך.
הייתי במצוקה כי ממש לא ידעתי אז, מה עושים במצב כזה.
כל החיים שלי עד אז, תמיד היו מאוד מאורגנים, ברורים. הדרך תמיד הייתה סלולה והפניה הבאה תמיד הייתה ידועה מראש.
לא ידעתי מה לעשות כשלפתע הדרך הסלולה נגמרה והייתי צריכה להמשיך לסלול אותה בעצמי, בלי מפה, בלי הכוונה.
ואז... מישהי שמכירה אותי ממש טוב, ושאני מאוד סומכת על דעתה, הציעה לי ללמוד התמקדות. אמרה שממש כדאי לי, שזה יעזור לי למצוא חיבור אל עצמי, להתכוונן, למצוא את הדרך.
לא היו לי אופציות אחרות, אז הלכתי...
למען האמת, הגעתי לשיעור הראשון בקורס, כשאין לי שמץ של מושג מה זו התמקדות, אבל מכיוון שבשלב ההוא כבר למדתי מגוון שיטות טיפול אחרות וידעתי שתחום הטיפול, מאוד מושך אותי, הייתי בטוחה שגם השיטה הזו תעניין אותי.
והופתעתי. הופתעתי לגלות שאני פשוט שונאת את זה !!!!!!!!!!!!!!!
לאורך כל הקורס שאלתי את עצמי, למה אני ממשיכה להגיע לשיעורים, אם אני כל כך שונאת את זה.
התשובה על פני השטח הייתה, ששילמתי לא מעט כסף על הקורס הזה, ומכיוון שידעתי שלא אקבל את הכסף בחזרה, אז כדאי שלפחות אפיק מזה משהו.
אבל זו לא הייתה התשובה האמיתית...
עמוק בפנים ידעתי שלא יכול להיות שמשהו ששייך לתחום שאני כל כך אוהבת, מעורר בי כל כך הרבה התנגדות סתם ככה.
משהו בתוכי הרגיש שההתמקדות "לא אשמה" ושאני צריכה "לפצח" את העניין הזה, להבין על מה "זה יושב" אצלי בפנים.
אז המשכתי להגיע לשיעורים, ומדי פעם גם ראיתי איזה הבזק, ניצוץ של אור בקצה המנהרה, אבל אם להודות על האמת, רוב הזמן זה בעיקר עיצבן אותי, ופשוט חיכיתי שהקורס יגמר.
וכן... כמו כל דבר אחר בחיים, לא משנה כמה הוא מכאיב לנו או מרגיז אותנו, גם זה נגמר...
השיעור האחרון הגיע, עשינו מסיבת סיום, חיכיתי לרגע הראשון שבו יהיה מנומס "להתחפף" מהמסיבה, וברגע שיצאתי אמרתי "ברוך שפטרנו", ומבחינתי זו הייתה אמורה להיות הפעם האחרונה בחיי, שאני שומעת על הדבר המעצבן הזה שנקרא התמקדות.
ואז... יום אחרי, אני רואה בטלפון שיחה שלא נענתה מהמורה שלי. אני מקשיבה להודעה שהיא השאירה והלסת נשמטת לי לרצפה.
אני שומעת אותה אומרת, שאחרי שהתבוננה בי כול הקורס היא חושבת שההתמקדות ממש מתאימה לי, והיא מציעה לי להגיע לשנת הסמכה בהתמקדות. מדובר על שנת לימודים שבמהלכה מכשירים מטפלים בהתמקדות. ההצעה לא פתוחה לכולם ורק שניים-שלושה אנשים מהקורס קיבלו אותה, אז היא מבקשת שלא אספר על זה לאחרים.
המחשבה הראשונה שרצה לי בראש היא שהאישה הזו לא שפויה! (סליחה, רונה :)). סוף סוף סיימתי את הסיוט הזה והיא חושבת שאני הולכת להגיע לשנה שנייה?
אין סיכוי, היו לי הרבה דברים לפתור עם עצמי, אבל מזוכיזם לא היה ברשימה... :)
טוב, אז היה לי ברור שאני לא הולכת לעשות הסמכה, אבל לא נעים... המורה ביקשה שאחזור אליה...
אז התקשרתי אליה, הייתי מאוד כנה, סיפרתי לה שאני שונאת את הדבר הזה שנקרא התמקדות, שסבלתי כל השנה, ושאין סיכוי שאני באה להסמכה.
היא הייתה מקסימה. הקשיבה עם המון הבנה וממש לא ניסתה לשכנע אותי לשנות את דעתי.
כשסיימתי לדבר, סיפרה לי שהיא לגמרי מבינה אותי. היא הרגישה בדיוק כמוני בהתחלה, גם היא שנאה את זה, לא הבינה את זה, זה הרגיז אותה, אבל באיזשהו שלב זה השתנה ושינה לה את החיים, והיום היא אחת המורות הבכירות בארץ להתמקדות.
הופתעתי לשמוע את זה. חשבתי שרק אני "הדפוקה".... ששונאת את זה, שלא מצליחה להבין את זה...
עדיין לא הייתי מעוניינת להגיע להסמכה, אבל גם התחלתי לשמוע עוד פעם את הקול בתוכי ששואל, "אז מה יש בתוכי, שכל כך מתנגד לזה?", "אולי אני צריכה לבדוק את זה בכל זאת?"
וכן... בסוף הקול ניצח, הקול בפנים "שקרא" לי "לפצח" את זה, הקול בפנים שהרגיש שיש כאן משהו אמיתי. משהו שעם כל הקושי, אני רוצה להבין אותו, מקומות בתוכי שאני רוצה "לכבוש" (כן, אני יודעת שזו מילה בעייתית... :)).
אז הגעתי להסמכה, בלי הרבה חשק, וכמו בשנה הראשונה, הופתעתי... אבל הפעם ההפתעה הייתה בכיוון השני...
משהו השתנה, הרגשתי שאני שונה, וכמו קסם, פתאום התאהבתי בהתמקדות, ראיתי בה את כל מה שלא הצלחתי לראות בשנה הראשונה. וכשזה קרה היא שינתה אותי עוד ועוד, ולאט לאט גם החיים השתנו בפנים ובחוץ, הם עדיין משתנים...
אז שאלתי בהתחלה, איך אני בתור אדם שכל כך אוהב דיוק, סדר, ארגון, מתאהב בשיטה שמבקשת ממנו לשהות במקומות מעורפלים, מגומגמים, לא ברורים?
היום אני יודעת את התשובה...
אני חושבת שדווקא אהבת הסדר היא זו שגרמה לי להתאהב בסופו של דבר בהתמקדות.
ההתמקדות מתחילה את דרכה בללכת למקומות מעורפלים, מגומגמים, מבולגנים, אך משאירה אחריה סדר מופתי כשהיא מסיימת.
כן, בהתחלה יש הרגשה שזה לעולם לא ייפתר, לעולם לא יסתדר, ולאורך הדרך בלי שמבינים איך זה בדיוק קרה, משהו משתנה... ובסוף, ההרגשה היא שלראשונה, אחרי הרבה מאוד זמן, הכול חזר למקומו. כל דבר נמצא בדיוק במקום הנכון לו.
עולה לי דימוי קצת מוזר, אבל אני אשתף אותו בכל זאת, ההתמקדות היא כמו עוזרת בית ממש טובה, שמגיעה "ומרימה" את כל הבית כשהיא מתחילה לנקות, (תחשבו איך הבית שלכם נראה במהלך הניקיונות של פסח), אבל בסוף, כשהיא מסיימת, היא משאירה אחריה בית מצוחצח ומסודר.
זה מה שההתמקדות עושה, מסדרת, מארגנת, נותנת תשובות, במקום הכי חשוב שיש, בתוכנו, בתוך הבית הפנימי שלנו, היחיד שאי פעם יהיה לנו.
איך אני, רואת חשבון, שמתעסקת כל היום במספרים, דוחות, נתונים, מגיעה להתעסק בהתמקדות?
איך אני, אדם שכל כך אוהב דיוק, סדר, ארגון, מתאהב בשיטה שמבקשת ממנו לשהות במקומות מעורפלים, מגומגמים, לא ברורים?
למען האמת, הגעתי לקורס בסיסי בהתמקדות כשהייתי בפסק זמן מהעבודה. הייתי בתקופה מאוד מבולבלת בחיים, בתחושה של אובדן דרך.
הייתי במצוקה כי ממש לא ידעתי אז, מה עושים במצב כזה.
כל החיים שלי עד אז, תמיד היו מאוד מאורגנים, ברורים. הדרך תמיד הייתה סלולה והפניה הבאה תמיד הייתה ידועה מראש.
לא ידעתי מה לעשות כשלפתע הדרך הסלולה נגמרה והייתי צריכה להמשיך לסלול אותה בעצמי, בלי מפה, בלי הכוונה.
ואז... מישהי שמכירה אותי ממש טוב, ושאני מאוד סומכת על דעתה, הציעה לי ללמוד התמקדות. אמרה שממש כדאי לי, שזה יעזור לי למצוא חיבור אל עצמי, להתכוונן, למצוא את הדרך.
לא היו לי אופציות אחרות, אז הלכתי...
למען האמת, הגעתי לשיעור הראשון בקורס, כשאין לי שמץ של מושג מה זו התמקדות, אבל מכיוון שבשלב ההוא כבר למדתי מגוון שיטות טיפול אחרות וידעתי שתחום הטיפול, מאוד מושך אותי, הייתי בטוחה שגם השיטה הזו תעניין אותי.
והופתעתי. הופתעתי לגלות שאני פשוט שונאת את זה !!!!!!!!!!!!!!!
לאורך כל הקורס שאלתי את עצמי, למה אני ממשיכה להגיע לשיעורים, אם אני כל כך שונאת את זה.
התשובה על פני השטח הייתה, ששילמתי לא מעט כסף על הקורס הזה, ומכיוון שידעתי שלא אקבל את הכסף בחזרה, אז כדאי שלפחות אפיק מזה משהו.
אבל זו לא הייתה התשובה האמיתית...
עמוק בפנים ידעתי שלא יכול להיות שמשהו ששייך לתחום שאני כל כך אוהבת, מעורר בי כל כך הרבה התנגדות סתם ככה.
משהו בתוכי הרגיש שההתמקדות "לא אשמה" ושאני צריכה "לפצח" את העניין הזה, להבין על מה "זה יושב" אצלי בפנים.
אז המשכתי להגיע לשיעורים, ומדי פעם גם ראיתי איזה הבזק, ניצוץ של אור בקצה המנהרה, אבל אם להודות על האמת, רוב הזמן זה בעיקר עיצבן אותי, ופשוט חיכיתי שהקורס יגמר.
וכן... כמו כל דבר אחר בחיים, לא משנה כמה הוא מכאיב לנו או מרגיז אותנו, גם זה נגמר...
השיעור האחרון הגיע, עשינו מסיבת סיום, חיכיתי לרגע הראשון שבו יהיה מנומס "להתחפף" מהמסיבה, וברגע שיצאתי אמרתי "ברוך שפטרנו", ומבחינתי זו הייתה אמורה להיות הפעם האחרונה בחיי, שאני שומעת על הדבר המעצבן הזה שנקרא התמקדות.
ואז... יום אחרי, אני רואה בטלפון שיחה שלא נענתה מהמורה שלי. אני מקשיבה להודעה שהיא השאירה והלסת נשמטת לי לרצפה.
אני שומעת אותה אומרת, שאחרי שהתבוננה בי כול הקורס היא חושבת שההתמקדות ממש מתאימה לי, והיא מציעה לי להגיע לשנת הסמכה בהתמקדות. מדובר על שנת לימודים שבמהלכה מכשירים מטפלים בהתמקדות. ההצעה לא פתוחה לכולם ורק שניים-שלושה אנשים מהקורס קיבלו אותה, אז היא מבקשת שלא אספר על זה לאחרים.
המחשבה הראשונה שרצה לי בראש היא שהאישה הזו לא שפויה! (סליחה, רונה :)). סוף סוף סיימתי את הסיוט הזה והיא חושבת שאני הולכת להגיע לשנה שנייה?
אין סיכוי, היו לי הרבה דברים לפתור עם עצמי, אבל מזוכיזם לא היה ברשימה... :)
טוב, אז היה לי ברור שאני לא הולכת לעשות הסמכה, אבל לא נעים... המורה ביקשה שאחזור אליה...
אז התקשרתי אליה, הייתי מאוד כנה, סיפרתי לה שאני שונאת את הדבר הזה שנקרא התמקדות, שסבלתי כל השנה, ושאין סיכוי שאני באה להסמכה.
היא הייתה מקסימה. הקשיבה עם המון הבנה וממש לא ניסתה לשכנע אותי לשנות את דעתי.
כשסיימתי לדבר, סיפרה לי שהיא לגמרי מבינה אותי. היא הרגישה בדיוק כמוני בהתחלה, גם היא שנאה את זה, לא הבינה את זה, זה הרגיז אותה, אבל באיזשהו שלב זה השתנה ושינה לה את החיים, והיום היא אחת המורות הבכירות בארץ להתמקדות.
הופתעתי לשמוע את זה. חשבתי שרק אני "הדפוקה".... ששונאת את זה, שלא מצליחה להבין את זה...
עדיין לא הייתי מעוניינת להגיע להסמכה, אבל גם התחלתי לשמוע עוד פעם את הקול בתוכי ששואל, "אז מה יש בתוכי, שכל כך מתנגד לזה?", "אולי אני צריכה לבדוק את זה בכל זאת?"
וכן... בסוף הקול ניצח, הקול בפנים "שקרא" לי "לפצח" את זה, הקול בפנים שהרגיש שיש כאן משהו אמיתי. משהו שעם כל הקושי, אני רוצה להבין אותו, מקומות בתוכי שאני רוצה "לכבוש" (כן, אני יודעת שזו מילה בעייתית... :)).
אז הגעתי להסמכה, בלי הרבה חשק, וכמו בשנה הראשונה, הופתעתי... אבל הפעם ההפתעה הייתה בכיוון השני...
משהו השתנה, הרגשתי שאני שונה, וכמו קסם, פתאום התאהבתי בהתמקדות, ראיתי בה את כל מה שלא הצלחתי לראות בשנה הראשונה. וכשזה קרה היא שינתה אותי עוד ועוד, ולאט לאט גם החיים השתנו בפנים ובחוץ, הם עדיין משתנים...
אז שאלתי בהתחלה, איך אני בתור אדם שכל כך אוהב דיוק, סדר, ארגון, מתאהב בשיטה שמבקשת ממנו לשהות במקומות מעורפלים, מגומגמים, לא ברורים?
היום אני יודעת את התשובה...
אני חושבת שדווקא אהבת הסדר היא זו שגרמה לי להתאהב בסופו של דבר בהתמקדות.
ההתמקדות מתחילה את דרכה בללכת למקומות מעורפלים, מגומגמים, מבולגנים, אך משאירה אחריה סדר מופתי כשהיא מסיימת.
כן, בהתחלה יש הרגשה שזה לעולם לא ייפתר, לעולם לא יסתדר, ולאורך הדרך בלי שמבינים איך זה בדיוק קרה, משהו משתנה... ובסוף, ההרגשה היא שלראשונה, אחרי הרבה מאוד זמן, הכול חזר למקומו. כל דבר נמצא בדיוק במקום הנכון לו.
עולה לי דימוי קצת מוזר, אבל אני אשתף אותו בכל זאת, ההתמקדות היא כמו עוזרת בית ממש טובה, שמגיעה "ומרימה" את כל הבית כשהיא מתחילה לנקות, (תחשבו איך הבית שלכם נראה במהלך הניקיונות של פסח), אבל בסוף, כשהיא מסיימת, היא משאירה אחריה בית מצוחצח ומסודר.
זה מה שההתמקדות עושה, מסדרת, מארגנת, נותנת תשובות, במקום הכי חשוב שיש, בתוכנו, בתוך הבית הפנימי שלנו, היחיד שאי פעם יהיה לנו.