תעצרו את העולם... אני רוצה לרדת !!!
ככה צרח הגוף על הראש שלי ביום חמישי האחרון...
פשוט קרס...
בלי להודיע מראש, בלי לומר מילה...
את האמת...? :)
שקר מוחלט :)
כמו הרבה כאלה שההוא שבמוח "מוכר" לנו...
הגוף היקר שלי כן הודיע... הוא כן רמז...
רק כדרכו (הלא ישראלית במיוחד :)) של הגוף... הוא עשה את זה בשקט, בעדינות...
כל השבוע הייתי עייפה, כל השבוע הגוף ביקש, התחנן למנוחה...
וההוא... הדיקטטור שבמוח... מנסה לסחוט עוד טיפה, כי יש כל כך הרבה "צריך".
כן, בעולם המדהים והנפלא, אבל הכל כך לא מאוזן לפעמים שאנחנו חיים בו, תמיד אבל תמיד, מישהו צריך משהו !!!
הבוס במשרד, הלקוחות, בן הזוג (במקרה הטוב), או בן הזוג לשעבר (במקרה הפחות טוב :)), סוכן הביטוח, ו... כן, הבנתם את המסר, אני בטוחה שאתם יכולים להשלים את הרשימה הזאת די בקלות גם בלעדיי :)
אז איך זה קרה גם לי...?
גם בתוכי יש חלקים... אלו שרוצים חמלה, הבנה, אמפתיה...
ואלו שרוצים לעשות עוד, לתת עוד, לטפל עוד... כאלו שלא מסתפקים ב-good enough...
הם חייבים להיות מושלמים, לתת את הכי טוב שיש, תמיד !!!
בכולנו יש אותם... החלקים האלה הם מעין דיקטטורים קטנים בתוכנו, כאלה שמשתלטים עלינו, ומנהלים אותנו, לא יודעים שובע, ומאוד קשה לרצות אותם...
לא משנה כמה נעשה, עוד ועוד... הם תמיד ימצאו דברים נוספים, מן מחול שדים כזה שלעולם לא נגמר... הם לוחשים לנו שאם רק נעשה עוד את הדבר הנוסף הזה, אז אפשר יהיה לנוח...
שקר... כולנו יודעים את זה... מתי הקול הקטן שבראש שלכם נרגע ו"נתן לכם רשות" לנוח?
קחו רגע לחשוב על זה...
לא זוכרים?
אל תמהרו... קחו עוד כמה רגעים...
.
עדיין לא זוכרים...? :)
יש לי חדשות... הזיכרון שלכם בסדר גמור... אתם לא זוכרים, פשוט כי למען האמת זה לא קרה... וגם לא יקרה...
עצוב, אבל לא משנה כמה "תרוצו" שם בחוץ, ותמחקו עוד ועוד סעיפים מרשימת המטלות, תמיד יתווספו סעיפים חדשים, זה חוק טבע, אנרגיה מזינה אנרגיה, ויוצרת עוד ועוד מאותו דבר. זה כמו לבקש מתחנת רוח להמשיך לפעול, אבל להפסיק לייצר חשמל... זה בלתי אפשרי...
ועדיין... זה מה שאנחנו עושים בכל יום מחיינו... ממשיכים לרוץ את אותה ריצה אינסופית... להפעיל את תחנת הרוח, לנסות למחוק סעיפים מהרשימה, ולשכנע את עצמנו שאם נרוץ מספיק מהר, מספיק זמן... זה יקרה... הרשימה תיגמר.
אז לצערנו... זה לא קרה... וגם לא יקרה (ואם אתם מכירים מישהו שהצליח... אשמח לפגוש באופן אישי את הקוסם המוכשר :)).
מייאש?
דווקא לא...
כי הפתרון הוא להתחיל "לתקשר" עם "הדיקטטור הקטן והחמוד בתוכנו" :)
(שבאמת, מנקודת מבטו, לא מנסה לעשות לנו רע...)
החדשות הנפלאות הן, שהוא אומנם בתוכנו, אבל לא בהכרח "שלנו"...
ברוב המקרים זהו איזה קול חברתי "ששתלו" בתוכנו בחברה שבה גדלנו, כמו איזה שבב במוח... והרבה פעמים אין לו קשר לצרכים האמיתיים שלנו, לדיוק שלנו, לרצונות שלנו, ובאופן כללי למי שאנחנו.
ובגלל שזה קרה בשלב מאוד מוקדם בחיים שלנו, לא הייתה לנו שום שליטה על זה... פשוט איבדנו את עצמנו באיזשהו שלב בדרך, והמשכנו לפעול, מכוח האנרציה...
וככל שאנחנו ממשיכים, כך אנחנו יותר מבולבלים...
וככל שתחושת הבלבול בתוכנו גוברת, אנחנו כבר באמת לא יודעים מי אנחנו ובאיזה שלב בדרך נעלמנו לעצמנו...
הדבר היחיד שעוד מזכיר לנו שפעם היה שם בפנים בן אדם שיודע מה הוא רוצה ומה הוא צריך, זה החור הגדול שבפנים... החלל הזה שכל כך מציק, ורק מתגבר...
מנסה להזכיר לנו שהגיע הזמן לעצור... להאט... להקשיב... ולעשות שם סדר בפנים...
להשאיר את מה ששלנו, ולפנות החוצה את כל מה "שאספנו" לאורך הדרך... פשוט כי היינו מבולבלים, ומישהו סיפר לנו סיפור שהמסכה הזאת שייכת לנו, שאנחנו ממש זקוקים לה.
פשוט קרס...
בלי להודיע מראש, בלי לומר מילה...
את האמת...? :)
שקר מוחלט :)
כמו הרבה כאלה שההוא שבמוח "מוכר" לנו...
הגוף היקר שלי כן הודיע... הוא כן רמז...
רק כדרכו (הלא ישראלית במיוחד :)) של הגוף... הוא עשה את זה בשקט, בעדינות...
כל השבוע הייתי עייפה, כל השבוע הגוף ביקש, התחנן למנוחה...
וההוא... הדיקטטור שבמוח... מנסה לסחוט עוד טיפה, כי יש כל כך הרבה "צריך".
כן, בעולם המדהים והנפלא, אבל הכל כך לא מאוזן לפעמים שאנחנו חיים בו, תמיד אבל תמיד, מישהו צריך משהו !!!
הבוס במשרד, הלקוחות, בן הזוג (במקרה הטוב), או בן הזוג לשעבר (במקרה הפחות טוב :)), סוכן הביטוח, ו... כן, הבנתם את המסר, אני בטוחה שאתם יכולים להשלים את הרשימה הזאת די בקלות גם בלעדיי :)
אז איך זה קרה גם לי...?
גם בתוכי יש חלקים... אלו שרוצים חמלה, הבנה, אמפתיה...
ואלו שרוצים לעשות עוד, לתת עוד, לטפל עוד... כאלו שלא מסתפקים ב-good enough...
הם חייבים להיות מושלמים, לתת את הכי טוב שיש, תמיד !!!
בכולנו יש אותם... החלקים האלה הם מעין דיקטטורים קטנים בתוכנו, כאלה שמשתלטים עלינו, ומנהלים אותנו, לא יודעים שובע, ומאוד קשה לרצות אותם...
לא משנה כמה נעשה, עוד ועוד... הם תמיד ימצאו דברים נוספים, מן מחול שדים כזה שלעולם לא נגמר... הם לוחשים לנו שאם רק נעשה עוד את הדבר הנוסף הזה, אז אפשר יהיה לנוח...
שקר... כולנו יודעים את זה... מתי הקול הקטן שבראש שלכם נרגע ו"נתן לכם רשות" לנוח?
קחו רגע לחשוב על זה...
לא זוכרים?
אל תמהרו... קחו עוד כמה רגעים...
.
עדיין לא זוכרים...? :)
יש לי חדשות... הזיכרון שלכם בסדר גמור... אתם לא זוכרים, פשוט כי למען האמת זה לא קרה... וגם לא יקרה...
עצוב, אבל לא משנה כמה "תרוצו" שם בחוץ, ותמחקו עוד ועוד סעיפים מרשימת המטלות, תמיד יתווספו סעיפים חדשים, זה חוק טבע, אנרגיה מזינה אנרגיה, ויוצרת עוד ועוד מאותו דבר. זה כמו לבקש מתחנת רוח להמשיך לפעול, אבל להפסיק לייצר חשמל... זה בלתי אפשרי...
ועדיין... זה מה שאנחנו עושים בכל יום מחיינו... ממשיכים לרוץ את אותה ריצה אינסופית... להפעיל את תחנת הרוח, לנסות למחוק סעיפים מהרשימה, ולשכנע את עצמנו שאם נרוץ מספיק מהר, מספיק זמן... זה יקרה... הרשימה תיגמר.
אז לצערנו... זה לא קרה... וגם לא יקרה (ואם אתם מכירים מישהו שהצליח... אשמח לפגוש באופן אישי את הקוסם המוכשר :)).
מייאש?
דווקא לא...
כי הפתרון הוא להתחיל "לתקשר" עם "הדיקטטור הקטן והחמוד בתוכנו" :)
(שבאמת, מנקודת מבטו, לא מנסה לעשות לנו רע...)
החדשות הנפלאות הן, שהוא אומנם בתוכנו, אבל לא בהכרח "שלנו"...
ברוב המקרים זהו איזה קול חברתי "ששתלו" בתוכנו בחברה שבה גדלנו, כמו איזה שבב במוח... והרבה פעמים אין לו קשר לצרכים האמיתיים שלנו, לדיוק שלנו, לרצונות שלנו, ובאופן כללי למי שאנחנו.
ובגלל שזה קרה בשלב מאוד מוקדם בחיים שלנו, לא הייתה לנו שום שליטה על זה... פשוט איבדנו את עצמנו באיזשהו שלב בדרך, והמשכנו לפעול, מכוח האנרציה...
וככל שאנחנו ממשיכים, כך אנחנו יותר מבולבלים...
וככל שתחושת הבלבול בתוכנו גוברת, אנחנו כבר באמת לא יודעים מי אנחנו ובאיזה שלב בדרך נעלמנו לעצמנו...
הדבר היחיד שעוד מזכיר לנו שפעם היה שם בפנים בן אדם שיודע מה הוא רוצה ומה הוא צריך, זה החור הגדול שבפנים... החלל הזה שכל כך מציק, ורק מתגבר...
מנסה להזכיר לנו שהגיע הזמן לעצור... להאט... להקשיב... ולעשות שם סדר בפנים...
להשאיר את מה ששלנו, ולפנות החוצה את כל מה "שאספנו" לאורך הדרך... פשוט כי היינו מבולבלים, ומישהו סיפר לנו סיפור שהמסכה הזאת שייכת לנו, שאנחנו ממש זקוקים לה.