להתחבר אל עצמי
"את מנסה ללמד אותי להתחבר אל עצמי..."
הוא הרים את העיניים... ספק אומר... ספק שואל... מביט בי במבט מופתע... שלאחר מספר רגעים מתחלף במבט מהורהר...
דרך עיניו אני יכולה לראות את התהליך הפנימי שמתחולל בתוכו ברגעים ספורים... עולם ומלואו חולף שם בעיניו... הכל משתנה ללא הרף...
ואז, הרגע הזה... הרגע המזוכך הזה... שאני קוראת לו shift, שבו הכל מתהפך, משתנה...
חיוך רחב מתפשט על פניו... עיניו מוארות בשמחה... שלווה קורנת, שאי אפשר לטעות בה...
"נפלא... פשוט נפלא..." הוא אומר...
מאותו רגע הכל כבר שונה.
הערפל מתבהר, הבילבול נעלם...
"פתאום" יש בהירות, תובנות... שמחת חיים וחיוניות ממלאות את העיניים, מתפשטות בכל הגוף.
ואז הכל זז... משתנה... פתאום הכל מובן.
התשובות ברורות. פתרונות יצירתיים צצים לפתע "משום מקום"...
כן, ה"שום מקום" הזה הוא המקום הכי חכם בתוכנו... מקום יצירתי, שופע תשובות ופתרונות שקיים בכל אחד מתוכנו.
המקום הזה הוא זכותנו מלידה, זכות קדושה שהוענקה לנו, ושרובנו איבדנו איפושהו לאורך הדרך.
האדם הזה שכבר שכחנו שקיים... הילד הפנימי שבתוכנו.
הילד הפנימי שהדבר הראשון שאנחנו יכולים לעשות בשבילו, זה להביט לו בעיניים, ולהודות שאיפושהו לאורך הדרך, לא שמנו לב שהוא נשאר מאחור...
כן... אנו נחרדים מכל המקרים בהם הורים שוכחים את הילדים באוטו... לא מבינים איך זה יכול לקרות... איך אפשר לשכוח את הדבר היקר לך ביותר מאחור... ולהמשיך הלאה בשגרת יומך...
ממהרים לשפוט הורים אחרים... ובדיוק באותו זמן עושים את זה לילד הפנימי שבתוכנו.
רוב האנשים מבלים את חייהם כשהם כבר מזמן "שכחו את הילד באוטו"... הילד הפנימי שלהם.
הוא עד כדי כך נמחק מזיכרונם, שהם אפילו לא חוזרים לחפש אותו... שוכחים שאי פעם הוא היה קיים... שמתישהו היה להם ילד.
ממש כאילו עברו תאונת דרכים ואיבדו את הזיכרון...
ואז... "אם יש להם מזל"... יום אחד הכאב, החור שהילד השאיר בתוכם כששכחו אותו מאחור כבר בלתי נסבל... ממש שורף מבפנים.
והם מרגישים שהם חייבים לעשות משהו... חייבים לעשות משהו בשביל עצמם... משהו שיעלים את הכאב, את הבילבול, את התסכול, היאוש, העייפות... שכבר אי אפשר לסבול.
מה שאני שואלת אותם פעם אחר פעם... מנחה אותם בעדינות... הוא לחפש את הילד... להתנצל בפניו, לחדש איתו את הקשר.
כן... למזלנו הילד מלא באהבה... הוא תמיד מחכה שנחזור... מחכה שנמצא אותו... רוצה לתת לנו את כל מה שיש בו.
בתוכו נמצאות כל התשובות.
בלעדיו אנחנו אבודים.
כואבים... מיואשים... ריקים... מלאים בבלבול, כעס, עצבנות.
רק הילד... שלנו... יכול לרפא אותנו. למלא את החלל. את הכאב.
להחזיר את החיים פנימה... את התחושה שאנחנו חיים... חיים באמת !!!
לא רק נושמים, עובדים, ישנים... ו"מעבירים" עוד יום...
הוא הרים את העיניים... ספק אומר... ספק שואל... מביט בי במבט מופתע... שלאחר מספר רגעים מתחלף במבט מהורהר...
דרך עיניו אני יכולה לראות את התהליך הפנימי שמתחולל בתוכו ברגעים ספורים... עולם ומלואו חולף שם בעיניו... הכל משתנה ללא הרף...
ואז, הרגע הזה... הרגע המזוכך הזה... שאני קוראת לו shift, שבו הכל מתהפך, משתנה...
חיוך רחב מתפשט על פניו... עיניו מוארות בשמחה... שלווה קורנת, שאי אפשר לטעות בה...
"נפלא... פשוט נפלא..." הוא אומר...
מאותו רגע הכל כבר שונה.
הערפל מתבהר, הבילבול נעלם...
"פתאום" יש בהירות, תובנות... שמחת חיים וחיוניות ממלאות את העיניים, מתפשטות בכל הגוף.
ואז הכל זז... משתנה... פתאום הכל מובן.
התשובות ברורות. פתרונות יצירתיים צצים לפתע "משום מקום"...
כן, ה"שום מקום" הזה הוא המקום הכי חכם בתוכנו... מקום יצירתי, שופע תשובות ופתרונות שקיים בכל אחד מתוכנו.
המקום הזה הוא זכותנו מלידה, זכות קדושה שהוענקה לנו, ושרובנו איבדנו איפושהו לאורך הדרך.
האדם הזה שכבר שכחנו שקיים... הילד הפנימי שבתוכנו.
הילד הפנימי שהדבר הראשון שאנחנו יכולים לעשות בשבילו, זה להביט לו בעיניים, ולהודות שאיפושהו לאורך הדרך, לא שמנו לב שהוא נשאר מאחור...
כן... אנו נחרדים מכל המקרים בהם הורים שוכחים את הילדים באוטו... לא מבינים איך זה יכול לקרות... איך אפשר לשכוח את הדבר היקר לך ביותר מאחור... ולהמשיך הלאה בשגרת יומך...
ממהרים לשפוט הורים אחרים... ובדיוק באותו זמן עושים את זה לילד הפנימי שבתוכנו.
רוב האנשים מבלים את חייהם כשהם כבר מזמן "שכחו את הילד באוטו"... הילד הפנימי שלהם.
הוא עד כדי כך נמחק מזיכרונם, שהם אפילו לא חוזרים לחפש אותו... שוכחים שאי פעם הוא היה קיים... שמתישהו היה להם ילד.
ממש כאילו עברו תאונת דרכים ואיבדו את הזיכרון...
ואז... "אם יש להם מזל"... יום אחד הכאב, החור שהילד השאיר בתוכם כששכחו אותו מאחור כבר בלתי נסבל... ממש שורף מבפנים.
והם מרגישים שהם חייבים לעשות משהו... חייבים לעשות משהו בשביל עצמם... משהו שיעלים את הכאב, את הבילבול, את התסכול, היאוש, העייפות... שכבר אי אפשר לסבול.
מה שאני שואלת אותם פעם אחר פעם... מנחה אותם בעדינות... הוא לחפש את הילד... להתנצל בפניו, לחדש איתו את הקשר.
כן... למזלנו הילד מלא באהבה... הוא תמיד מחכה שנחזור... מחכה שנמצא אותו... רוצה לתת לנו את כל מה שיש בו.
בתוכו נמצאות כל התשובות.
בלעדיו אנחנו אבודים.
כואבים... מיואשים... ריקים... מלאים בבלבול, כעס, עצבנות.
רק הילד... שלנו... יכול לרפא אותנו. למלא את החלל. את הכאב.
להחזיר את החיים פנימה... את התחושה שאנחנו חיים... חיים באמת !!!
לא רק נושמים, עובדים, ישנים... ו"מעבירים" עוד יום...